עכשיו חזרתי מהלוויתה של סבתא של חברה שלי. בתור אחת שכמעט ולא זכתה שתהיה לה סבתא משל עצמה (סבתא אחת שלי נפטרה כשהייתי קטנה, והשניה לא תפקדה כל כך), כשהייתי הולכת לשם – והלכתי הרבה,  הרגשתי שאני יכולה להסתופף בצילה ולקבל 'מעט סבתא' לעצמי.

אני רוצה לספר על הסבתא הנפלאה הזו, משום שלכולנו כדאי ושווה ללמוד ממנה. אישה שזכתה להיפטר בשיבה טובה, והשאירה אחריה משפחה ענפה ומפוארת. שגם בגילה המופלג זכתה להיות מרכז העניינים, כולם נכנסים ויוצאים, כולם מבקרים. היא במרכז, היא המגדלור.

כל מי שמגדלת משפחה יודעת שלעולם משפחה יפה באה רק מתוך השקעה יום יומית, נתינה אין סופית, ועבודת מידות תמידית. כיום אנחנו בדור, שחדשים לבקרים אנחנו שומעים קריאות לכך שאסור לנו לוותר על עצמנו, שאנחנו צריכות לדאוג לעצמנו ראשונות וכו' וכו'. סבתוש (כך קראנו לה) היתה דוגמא נפלאה למה אפשר להשיג כשאת נוהגת ההפך בדיוק. שמה את עצמך בסוף, לא דורשת לעצמך דבר, כל כולך נתינה למשפחה שלך, וטובתם היא זו שמנחה את צעדיך, גם אם זה קשה, או על חשבונך.

סבתוש מסרה את עצמה, את רצונותיה, את כספה, את פרטיותה, את כל אשר היה לה, למען האחרים. והאחרים, הגיעו, הביאו את החברים, נשארו לישון, גרו לתקופות. היא זכתה להיות המרכז של המשפחה, גם בקרב הנכדים והנינים (והבני נינים) כי כולם הרגישו שם, שפה יהיה להם טובים. פה ידאגו להם. כולם הרגישו רצון להיות סביבה, כי הליכותיה נעימות.

נקודה נוספת שפחות הכרתי, אך שמעתי עליה מחברתי – נכדתה, שאם היא חשבה שחלילה כעסה או אולי אמרה משהו לא טוב למישהו, כמה היא היתה מחבקת ומתנצלת, מתקשרת ומבקשת סליחה…
כמה חשוב החלק הזה בחינוך הילדים. היכולת לבוא ולהגיד סליחה גורמת לילד להרגיש שנעשה איתו צדק. שנוהגים כלפיו הגינות, ילד במהותו העמוקה ביותר רוצה להיות צודק וטוב בעיני ההורים שלו. עצם בקשת הסליחה על ידי ההורה מונע תסכול אצל הילד, מונע את התחושה של 'לא מבינים אותי'. זה מעשה שיפתח קירבה, שיחנך את הילדים להודות בטעויות שלהם ולעמוד מאחורי מעשיהם. זה גם מלמד אותם, שאם אמא גערה ולא באה לבקש סליחה, אולי יש צדק במה שאמרה. ילד לומד שאמא לא מענישה או גוערת כי היא מתוסכלת, אלא כי היא מחנכת.

איזו עוצמה היתה בסבתא הגדולה הזו.

הלוואי ונזכה להיות כמותה, ללמוד מדרכיה הנעימות, הצנועות.
סבתא חנה בוסקילה היקרה, מרחוב יהודית (כמה נוסטלגיה), בגן עדן תהיה מנוחתך.

קול כבודה