דין פישר: נתב"ג חזרה לשגרה מלאה.
תחפושות כמראה למציאות: כובעים רבים קלידן אחד
חג התחפושות כבר כמעט כאן, וזה הזמן להכיר את הכובעים הרבים שחובש הקלידן: הדיפלומט, המגשר, העד, המודיעין ועוד • המוזיקאי שימי סקלר מגיש טור סטירי מדויק לקראת היום הכי עליז שיש
קלידים. אילוסטרציה צילום: אברהם רוטשטיין
השבועיים האחרונים הציפו בי את ההכרה, שלעיתים השגרה שלנו הם ראי למציאות מקבילה שמתרחשת לנו מול העיניים ממש.
אדר הוא חודש בו התחפושות מקבלות מקום מכובד, ותחפושת לעיתים היא מראה.
בכל חתונה בימים אלה, במהלך הריקודים נשלפים כובעי תחפושת שונים והזמר מתחיל ׳ליהודים׳ פורימי.
בחורים במרכז המעגל שקודם התחפשו לדובים ופילים סגולים חייכנים, מתפקדים ורוקדים עכשיו כ'נחמנים'.
פאותיהם נפרמו מתחת לכיפה לבנה עם פונפון גדול. רגליהם מתנופפות לצדדים בהגזמה והם מוחאים כפיים לכיוון הרצפה.
לאחר 2 דק׳ הם בתפקיד שיכורים מתנודדים חבושים כובע טמבל ומאוחר יותר כקוזקים בכובעים אדומים רוקדים הורה.
סוף הערב הם חוזרים למגבעת ה'ישיבע בוחער'.
ואז קלטתי שחילוף התפקידים והכובעים שהתרחשו מולי - מתרחשים אצלי על הבמה מידי ערב.
אמנם אני בא לאולם בכובעי כקלידן אבל הכובע מתחלף במהרה לשלל כובעים אחרים.
פעמים שאני חובש כובע "דיפלומט" כשמדובר במחותנים שלא סגורים על סגנון המוזיקה וכל אחד מושך אליו. ההוא רוצה בסעודה רק קרלין ובעלזא והשני עקיבא וישי ריבו. לך תבנה חתונה.
לפעמים במהלך החתונה, אין מנוס מלחבוש לרגע קט את כובע ה"מגשר" המשפחתי, כשהאב מתריע בחומרה "בלי טראנסים" והחתן מאחוריו מסמן לי בנחרצות "עזוב אותו ! זו החתונה שלי ! רק טראנסים".
אגב, אם תהיתם, אני מהנהן בחיוב לשניהם … ונאלץ כל הערב לגלוש בין הטיפות כדי לרצות את כולם כמו שנאמר: אכול את העוגה והשאר אותה שלימה. או במקרה הזה: "תן בראש לצעירים והישאר מעונב למבוגרים".
אפרופו מגשר, אני לעיתים נקרע בין עזרת נשים שרוצה ריקוד אחייניות לכלה "הרגע", לבין הבחורים שרוקדים "לאוירוי" לראשיבע.
הנסיון להסביר בשפת הסימנים לגברת המאוד כועסת במחיצה שכרגע ראש הישיבה בכבודו רוקד עם החתן יד ביד והמצב שביר ונפיץ - לא צולח.
מעזרת הנשים חוזר מסר תקיף "עוד 7 דקות יוצאת ההסעה של האחיניות חזרה הביתה והן התאמנו חודשים רבים"...
שמישהו יסביר להן שלעצור את המעגל המיוזע מול הראשיבע ולהפעיל במקום זאת רצועה לא מזוהה כדי שהאחייניות עם המלמלות ירקדו לכלה - שווה בערך לעצירת רכבת ישראל עבור ילדה ששחכה דובי בתחנה.
וכמו שנאמר, ברומא התנהג כרומאי:
כמובן כל חתונה אני מתערה בקהל עד ששכחתי שאמש הופעתי מול קהל שונה לחלוטין.
אצל הברסלבים ארשה לעצמי להשתחרר ולפזז על הבמה ממש. לפעמים לצרוח מלוא הגרון במיקרופון באמצע הריקודים "רבנווו" סתם בשביל הכייף. זה גם למשחרר וגם מוסיף מניות בקהל.
אצל הישיבישערס מהפנט אותי מחדש כל פעם ה"הוא יפתח ליבנו" שהמשגיח קורא ואחריו עונים צועקים כל המעגלים עד כלות כוחות. אני נטמע ביניהם וצועק ושר איתם יחד. וכמובן המסירות של הבחורים לשמח את החתן בשלל צורות מרגשות.
בגור אחבוש כובע פולני והסועדים בחתונה יתופפו קלות לצלילי מגוון מארשים וולאסים שמושרים בחסידות גור בתפילות ראש השנה - ובריקודים מנגינות עליזות ללא מילים שמרימות אותם טפח וטפחיים.
וכן הלאה.
קלידננת:
כל חתונה מתיישב לי על הראש כובע (מטפחת) של גננת ששאלות כמו "כמה עלה האורגן? כמה אתה מרוויח בלילה? כמה שנים למדת?" הן השאלות הקלות שמומטרות לעברה.
ומעבר לכובע המנגן יש לי גם מטפחת צנועה על הראש ואני משגיחה על 15 ילדים משועממים שמוצאים בבמה תעסוקה הולמת ומבקשים לומר מזל טוב ברמקול או עורכים ניסוי קליני על הסטנד של המיקרופון עד שהוא מתפרק ואז הילדים בורחים.
שמישהו יסביר למה רק בטיסות מחלקים לילדים חוברות תעסוקה ?
והנה הפטנט הגאוני:
בעת הזמנת התפריט וסגירת האולם תהיה האופציה שרב המלצרים מחלק חוברות צביעה לילדים. אל תשכחו איפה קראתם על זה לראשונה….
כובע ה"עד" הוא תפקיד מפתיע שקיבלתי פעם:
בחתונה חסידית אותנטית - חגרתי גארטל הדוק וכובע סאמעט חסידי (הפעם ממשי). והמחותן שנהנה לראות על הבמה קלידן עם כל ה 8 בגדים כמו בשטיבל, החליט להפוך אותי ל…."עד" במעמד ה"תנאים" שנערך קודם החופה.
אבל מידי ערב בקביעות יש את הכובע של איש ה"מודיעין".
איפה השירותים? מתי ברכת המזון? מתי ריקוד לכלה? איפה צלם הווידאו? של מי ההגברה? כמה מטר יכול לשדר המיקרופון אלחוטי? מה ההכשר באולם כאן? מתי מנה עיקרית? למה החליפו בעלים לאולם? מתי נגמרת החתונה? פעם אפילו ניגש מבוגר גלוי ראש ושאל איפה העמדה של הכיפות בחתונה….
ואם תראו מישהו ששואל:
למה לא נותנים לו לנגן/לשיר כשהוא מבקש.
ולמה המוזיקה כל כך בשקט/בקול.
ולמה אין דיאט על הבר.
ולמה עושים הפסקה באמצע הריקודים.
תענו לו: למה? כובע!.
