כך קיבל האדמו"ר את הנחמה לאחר פטירת הרבנית

בליל שבת פרשת יתרו נסתלקה בפתאומיות הרבנית מאשלג ע"ה, א"ח האדמו"ר מאשלג. במהלך ימי ה'שבעה' פקדו אלפים את בית האדמו"ר, כדי לנחם אותו ואת משפחתו על האבל הכבד. בין המנחמים היו אדמו"רים, רבנים וגדולי תורה.

אחד הנוכחים בבית האבלים סיפר ל'בחדרי חרדים' על אירוע מעניין שהתרחש ביום שלישי האחרון. "משום מה, ללא סיבה מיוחדת, סיפר האדמו"ר למנחמים על מקרה שהתרחש לפני עשרות שנים".

החסיד ציטט את האדמו"ר שסיפר כך: "באחת הפעמים כשהייתי בארה"ב, לפני למעלה משלושים שנה, התאכסנתי בשבת אצל אחד מידידיי בויליאמסבורג, ולקראת סעודה שלישית הוא אמר לי כי 'יש כאן איזה רבי, ניצול שואה מפולין, שקוראים לו 'סטאשעווער רבי'. הוא גלמוד ללא קרובים שיש לו בית כנסת, ולשם אני הולך לסעודה שלישית'. הוא הוסיף ואמר שהרבי הזה כבר זקן והראש שלו לא עובד (פארקאלעכט - הסתיידות עורקים), וכבר הרבה שנים בסעודה שלישית הוא מספר סיפור קבוע וחוזר עליו מדי שבת בשבתו".

הרבי מאשלג המשיך וסיפר: "אמרתי לו: 'רבי לא יכול להיות פארקאלעכט, אין כדבר הזה'. באנו לשם למנחה וסעודה שלישית, הכניסו את האדמו"ר מסטאשוב זצ"ל עם כסא גלגלים. בסעודה שלישית היה קהל מצומצם, ואכן, כשהגיע העת לומר דברי תורה החל הרבי לספר את הסיפור הקבוע, שכבר סיפר אותו הרבה פעמים. הרבי מספר ומספר והשתדלתי מאד להקשיב בריכוז רב לסיפור. חלק מהקהל שכבר הכיר את הסיפור בע"פ מרוב הפעמים, פטפטו צחקו ופיצחו גרעינים, והייתה הרגשה לא נעימה. מאד כאבה לי השפלתו באופן כזה".

"כשהרבי סיים את סיפורו, שאלתי אותו האם הוא נותן לי רשות לפרש את מה שאמר. הרבי הנהן והסכים. השתדלתי להסביר במושגים ב'קבלה' ובעיקר סביב ה'ספירות' שאומרים ב'יהי רצון' לאחר 'ספירת העומר', כדי שהציבור יבין קצת וכדי להראות לקהל שדברי הרבי אינם פטפוטים בעלמא אלא רמזים לדברים עמוקים וטמירים. הסברתי בצורה מופשטת עד כמה שאפשר בכדי שיוכלו להבין את הסיפור, וקישרתי דבר לדבר. הקהל השתומם והתפלא לראות איך שהחלקים שבסיפור מתקשרים אחד לשני. כשסיימתי, הרבי אמר לי 'יישר כח'. והמשיכו לשיר זמירות".

האדמו"ר מאשלג סיפר כי בשבת שלאחר מכן הוא שהה בבורו פארק, ובמוצאי שבת התקשר אליו בעל האכסניה מויליאמסבורג וסיפר בהתרגשות כי לראשונה מזה שנים, האדמו"ר מסטאשוב סיפר בסעודה שלישית סיפור חדש, וכולם השתוממו. "שנים רבות הרבי מספר סיפור אחד ואף אחד לא הבין, פעם אחת הסבירו את הסיפור וכבר מספר סיפור אחר. אני חושב שאתה צודק, הוא לא 'פארקאלעכט'", אמר בעל האכסניה לאדמו"ר מאשלג, שהמשיך וסיפר למנחמים: "הייתי אמור לחזור לארץ ביום שני, אבל החלטתי להישאר עוד שבוע. לקראת שבת נסעתי לויליאמסבורג כדי להיות עוד שבת אצל הרבי מסטאשוב , רציתי לשמוע את הסיפור השני, ואכן בסעודה שלישית הוא סיפר את הסיפור ובעל האכסניה לחש לי כי זה הסיפור החדש משבוע שעבר".

הרבי סיפר כי מיד כשהרבי מסטאשוב סיים את דבריו, הוא שאל שוב אם הוא מרשה לו לפרש את דבריו לציבור. והאדמו"ר הסכים. "ושוב, לאור מה שהסברתי לפני שבועיים, קישרתי והסברתי בסייעתא דשמיא את דברי הרבי ומה כוונתם, והקהל התפעל ונסער מגודל צדקותו והסתרתו של הרבי במשך כל השנים. לאחר מכן אמרו: 'מיהודי כזה צדיק, שעושה את עצמו כאילו פארקאלעכט וכאילו לא מבין שום דבר - אנחנו מפחדים'".

"למחרת", המשיך האדמו"ר מאשלג, "חזרתי לארץ. עבר שבוע והנה ביום ראשון בבוקר אני מקבל טלפון לפנות בוקר, מבעל האכסניה שסיפר: 'השבוע הרבי סיפר סיפור שלישי. כולם בכו, ראינו שאנחנו לא הבנו מה שהרבי מדבר'". "ומאז", סיים האדמו"ר לספר למנחמים, "אכן כיבדו את הרבי מסטאשוב ובאו להתברך אצלו. הוא התפרסם כפועל ישועות ממש בסוף ימיו".

בין המנחמים שהקשיבו לסיפור, היה הרב משה חיים לאו, רב בנתניה, שהאזין לסיפור בקשב רב. וכשאדמו"ר מאשלג סיים לספר - הרב לאו אמר: "אני חייב להוסיף ולהשלים; עכשיו נפתרה לי חידה. גרתי בנתניה בשכנות עם יהודי בשם ר' שאול שטרן. לפני כ-25 שנה הוא סיפר לי סיפור, והסיפור שהרבי סיפר עכשיו פתר לי חידה".

הרב לאו ציטט את ר' שאול שטרן: "כחצי שנה אחרי השואה, היינו במחנה העקורים, וישבו שם כ-300 מאות איש, ביניהם אלמנים והורים שכולים. בשבוע של פרשת חיי שרה, קם אחד מהיהודים ואמר שיש לו שאלה על הפסוק 'ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל'. האיש שאל: 'האם יש פסוק יותר יפה מזה? לא כולם זוכים לזה. איך זה שהקב"ה כתב את הפסוק הזה אחרי פטירתה של שרה אמנו ע"ה? זה המקום?! היה מתאים לכתוב את הפסוק בפרשת וירא אחרי שנולד יצחק אבינו - אבל עכשיו שחוזר מהלוויה של אשתו שרה אמנו, למה לכתוב זאת?'".

הרב לאו המשיך לצטט את שטרן: "היה איתנו יהודי בשם הרבי מסטאשוב, אז כולם אמרו 'נו רבי תגיד איזה תירוץ'. אמר האדמו"ר מסטאשוב: 'אברהם אבינו היה חי עם שרה אמנו יותר מ-100 שנים אולי 110 שנים. הוא כמעט לא זכר את החיים בבית בלעדיה. אברהם אבינו חוזר מהלוויה, דופק בדלת ואף אחד לא פותח את הדלת. הוא מוציא את המפתח מהכיס, ופותח את הדלת לבד. הבית ריק. הוא אומר שלום אבל אין קול ואין עונה. בליל שבת כשחוזר הביתה אומר 'גוט שאבעס'... שקט. שבת בבוקר כשחוזר הביתה אומר 'גוט שאבעס' - שקט. באותו רגע הגיע אברהם אבינו לתחושה 'אין לי מה לעשות פה בעולם. איך אפשר להמשיך? שרה הייתה חלק מהבית עד עכשיו'".

"לכן אומרת התורה", הסביר האדמו"ר מסטאשוב, "'ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל', אומר רש"י : 'בכל' עולה בגימטריא 'בן', ומאחר שהיה לו בן, היה צריך להשיאו אישה'. אמר לו הקב"ה: 'יש לך תפקידים פה בעולם'".

הרבי מסטאשוב סיכם: "כולנו פה שואלים את השאלה: 'מה אנחנו עושים עכשיו, למה לא נעקדנו כולנו כמו הורינו, האחים, האחיות והילדים שלנו?".

הרבי סיים: "השאירו אותנו, כי יש לנו עוד תפקידים בעולם".

שטרן תיאר: "בדברים אלו נסך הרבי אמונה וביטחון בציבור וחיזקם שיהיה להם רצון להמשיך לבנות את המשך הדורות, וכך היה".

כאן סיים הרב לאו: "במשך השנים ניסיתי להתחקות מי זה הרבי מסטאשוב. שנים שאלתי אנשים, וגם את חוקר החסידות ר' יצחק אלפסי ולא קיבלתי מענה, אבל עכשיו קיבלתי תשובה פעם ראשונה מי זה היה. שהוא היה רבי בווילאמסבורג, ולי זה חידוש גדול, כי אני שנים מחכה לדעת מי זה".

האדמו"ר מאשלג השיב לרב לאו: "חיזוק גדול. כבוד הרב אמר שנפתרה לו החידה. לנו זה נתן חיזוק גדול".

האדמו"ר התייחס לכך שסיפר את המקרה בפתאומיות: "אני מספר את הסיפור לראשונה בימי השבעה (במשך השנים סיפרתי את זה כמה פעמים), ובדיוק הרב לאו נמצא פה, ומספר את דברי החיזוק מהרבי מסטאשוב זצ"ל. מה' מצעדי גבר כוננו. אומרים שצדיקים לא נשארים חייבים. רואים כאן 'הכרת הטוב' מהרבי מסטאשוב זצ"ל, שזכיתי לכבדו ולרומם את קרנו, כעת בא לנחם אותנו שליחו של הרבי מסטאשוב".

הרבי הוסיף ואמר כי הוא גם במצב של פטירת האישה, כמו אברהם אבינו אחרי פטירת שרה אמנו: "שמי הוא גם אברהם - ואני חש שהניחום מהרבי מסטאשוב מיועד ממש אלי במצבי זה. הרב לאו סיפר שאינו יודע מדוע הגיע; אך היות והזדמן לבני ברק למסירת שיעור, והיו לו כמה דקות פנויות, ושמע שהרבי מאשלג יושב שבעה, אז החליט לבוא לנחמו. למרות שלא דרך במקום זה מעולם".

הרבי השיב לרב לאו: "באת ממש בשליחותו של הסטאשובער רבי זצוק"ל ולכן באת".