עמיחי שטיין: הצהרת דובר המשרד לענייני אירופה והחוץ הצרפתי על האג צרפת מקבלת את ההחלטה. נאמנה למחויבותה רבת השנים למשפט הבינלאומי, צרפת שבה ומביעה את תמיכתה בפעילותו העצמאית של בית הדין, בהתאם לאמנת רומא.
גבאי בית הכנסת מבית וגן הלך לעולמו
זכרון להולכים: הרה"צ רבי יצחק בן גיגי זצ"ל, עובד ה' בכל נפשו ומאודו, מדמויות ההוד בשכונת בית וגן, הלך לעולמו ורבים ליווהו למנוחת עולמים • 'בחדרי חרדים' עם תולדות חייו ופעליו
בשעות הבוקר אתמול (שני), ליוו רבים למנוחות, את הרב הצדיק רבי יצחק בן גיגי זצ"ל, מדמויות ההוד בשכונת בית וגן הירושלמית, וגבאי בית הכנסת "החיד"א – עיני" קרוב לחמישים שנה.
המנוח זצ"ל נולד לפני תשעים וחמש שנה בשנת התרפ"ז בעיירה לעיון שבמרוקו, לאביו הצדיק רבי משה זצ"ל ולאמו הצדקנית מרת אסתר ע"ה, ומהם ינק יסודות איתנים של קדושה וטהרה. העיירה לעיון בה נולד וגדל הייתה קהילה שנוסדה זה מכבר על ידי קבוצת יהודים יוצאי העיר דבדו, שנודעה בכינויה "עיר הכהנים", והייתה עיר של חכמים ושל סופרים.
במרוקו גדל רבי יצחק בצילו של דוד אמו, רבה של לעיון, הגאון הקדוש רבי משה בן גיגי זצ"ל, מגדולי רבני דבדו, והוא היה דמות המופת שליווה את המשפחה בכל צעד ושעל. סיפרו, שכשהיה רבי יצחק ילד רך בשנים היה מגיע רבות לישיבתו של רבי משה בן גיגי זצ"ל ויושב בצידי הלומדים כשאוזניו כמהות לשמוע קול התורה. כבר מאז נראו בו ניצנים של משיכה גדולים לתורה וקדושה.
בשנת תש"ח עלה המנוח ארצה והשתכן עם משפחתו בשכונת בקעה בירושלים, בה קבעו את מושבם רבים מיוצאי מרוקו. המנוח עסק לפרנסתו בבנייה, אם כי העידו כל מכריו שהייתה מלאכתו ארעי ותורתו קבע. לפני ארבעים וחמש שנה, בשנת תשל"ז, הוא עבר עם משפחתו לשכונת בית וגן ובה קבע את מושבו עד יומו האחרון. בשכונת בית וגן שימש רבי יצחק כגבאי מסור בבית הכנסת הוותיק "החיד"א – עיני". אלא שהכל ידעו שלא שררה ראה בכך אלא עבדות. הוא היה מסדר את הספרים בבית הכנסת ולפני הלומדים, מכין באופן קבע כוסות תה חמים ללומדי התורה גם אם מדובר בילד צעיר, כמו כן הוא היה שוטף את בית הכנסת מידי יום שישי. אך הפלא הגדול היה שהוא לא הסכים בשום פנים ואופן שיעזרו לו. כשהיה מאן דהו אומר לו: "אני יעשה, אל תטרח". הוא היה מהסה אותו: "אתה תשב ותלמד!".
כך גם עזר בניהול הכולל במקום, והיה לעזר רב לאברכים. הוא היה מטפל בבנק בתשלומי החשמל והמים של האברכים, והיה מלווה סכומי כסף גדולים לעזרת האברכים. כעשור שנים הוא אירח בביתו מידי צהרים את אברכי הכולל והיה דואג להם יחד עם רעייתו תבלחט"א לארוחה חמה ומזינה, תוך כדי שהוא עומד עליהם ומשרתם ללא לאות.
בבית וגן הוא נקשר בעבותות לתלמידי החכמים שבה והיה מתבטל אליהם ביטול גמור. קרבה יתירה הייתה לו עם הגאון הקדוש רבי מנצור בן שמעון זצ"ל, אותו זכה לשמש בקודש, והיה מנהגו ללוותו לביתו באופן קבע.
כך גם זכה לקרבה רבה להגאון רבי דוד עובדיה זצ"ל, רב שכונת בית וגן, ולעוד דמויות הוד שהילכו בשכונה. בעשורים האחרונים הוא היה קרוב מאוד להגאון רבי ניסים הררי, ראש כולל ורב בית הכנסת "החיד"א", והיה נועץ בו בכל דבר קטן או גדול, ועשה כדבריו ללא כחל וסרק. סיפר אחד ממכריו שכשהיה בבית הכנסת איזה ויכוח בעניין מסוים, הוא פנה ושאל אותו: "חכם יצחק, מה דעתך בעניין?". ורבי יצחק השיבו: "לי אין דעה בעניין". לפליאת השואל הוא הסביר: "לי אין דעה, כי דעתו של הרב זוהי הדעה שלי!".
מדרכיו הישרות יודעים כי לא פסיק פומיה מגירסא כל ימיו, ובכל רגע פנוי היה עסוק בשמיעת שיעורי תורה, או בקריאת זוהר, תהילים ושאר כתבי הקודש. ילדיו מעידים שכבר מילדותם הם זוכרים את אביהם יושב והוגה בתורה בכל עת. וסיפר בנו, שאביו היה מלא תמיהה כשראה אותו יושב למול החלון סתם כך. כן נודע שהיה משכים קום מידי יום והולך לבית הכנסת כבר בסביבות השעה 2:00, שם היה הוגה בתורה, מתפלל ועוסק בצרכי ציבור באמונה. סדרי תורתו ותפילתו היו קבועים ומסודרים, וגם גשם סוער, שלג כבד או תשישות וחולי, לא עמדו בפני רצונו העז להתהלך לבית ה'.
עוד נודע בהיותו מקדים שלום לכל אדם, ולכל עובר ושב ברחוב היה אומר בנעימות: "שלום עליכם, חכם!", גם אם זה היה ילד רך בשנים. כך גם הוא היה ירא שמים מרבים, ודקדק מאוד בדבר הלכה. בכל הנהגה טובה או הלכה ששמע, הוא היה נוהג חרד לקיימה ללא שהיות ובלא הפסקה. הוא היה נוהג לטבול במקווה טהרה מידי יום ביומו, ופסק רק כאשר זה הזיק למצבו הבריאותי.
בימי חייו הוא סבל רבות מבעיות רפואיות שונות, ולעיתים היו לו מכך ייסורים קשים, אך תמיד כשהיו שואלים אותו: "איך אתה מרגיש?", הוא היה משיב: "אני מרגיש מצויין, ברוך השם". גם לרופאים בבית חולים שהיו שואלים אותו: "איך אתה מרגיש?" הוא היה משיב באותו מטבע. בשנתיים האחרונות חל דרדור במצבו והוא סבל מתשישות גדולה, ולכן לא יצא מביתו, אך עם זאת הוא היה צלול בדעתו והמשיך בסדרי לימודו ותפילתו, וכל ימיו מבוקר עד ערב היו מסכת שלמה של עבודת ה'.
בשבועות האחרונים חלה התדרדרות נוספת במצבו, לאחר שסבל מקשיי נשימה, ובשבת האחרונה – פרשת משפטים, הוא אושפז בבית החולים לאחר שמצבו הרפואי החמיר. בשעות הערב ביום ראשון, ליל כ"ט טבת תשפ"ב, הופתעו בני המשפחה לראותו אומר ללא הרף פסוקי "שמע ישראל", "תורה ציוה לנו משה", "בידך אפקיד רוחי", ועוד. תוך כדי כך, הוא התפלל את תפילת ערבית בשלמותה, ובכל אותו הזמן הוא לא הסכים להוציא מפיו דברי חולין והוסיף לומר פסוקים שונים. וכך לפתע וללא כל הקדמה מיוחדת, תוך כדי שפיו לא פוסק מדברי תורה, קרסו מערכות גופו הטהור והוא השיב את נשמתו הזכה לבוראה.
כאמור, בבוקרו של יום שני השבוע, ליווהו קהל רב למנוחת עולם בבית החיים בהר המנוחות. ספדוהו הרבנים הגאונים: רבי ניסים הררי, ראש הכולל ורב בית הכנסת "החיד"א"; רבי יצחק זר, דיין ביה"ד הרבני ורב ביה"כ "נזר אהרן"; רבי משה עובדיה, ורבי יעקב חי עדס, מרבני שכונת בית וגן. כמו כן ספדו לו בני המשפחה.
תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.
