אנשי ה'לא נעים ומה יגידו' / טורה של אפרת ברזל

פלוטו כלבלב מקיבוץ 'מה יגידו' יש לו הכל מרק ועצם זה טוב ויפה אבל בעצם נמאס לו שכל היום הוא חי בפחד וחושב איך יסתכלו עליו השכנים, קרע את החבל נבח הב הב, מענין מאוד את מי הוא יפגוש, עכשיו.

חיפשתי שוב השבוע את השדכן הגאון שחיבר את שני הביטויים האלה יחד,  חיבר את 'הלא נעים פלוס המה יגידו' ויצר מותג. האם זה היה הרעיון שלו? אני רואה שעבודתו היתה מוצלחת, השידוך עלה יפה, נטמע בציבור, המשפחה גדלה, השילוב נושא פירות, הצמד מאריך ימים, ומעמיד צאצאים הרבה.

אני חושבת ש'לא נעים' הוא הכלה בסיפור הזה, יש בו משהו יותר אמהי,

ו'מה יגידו' הוא יותר חתן, למרות שאולי אני טועה ונמצאת בהשפעת 'כה תאמר', וכך ה'מה יגידו' נשמע לי יותר סמכותי וישר.

משהו קרה בשנים האחרונות לצמד "נעים ויגידו", אני חושבת שהם כובסו במכונת כביסה ישנה ועוד בתוכנית הלא נכונה. ונהרסו.

הם היו אמורים להשפיע לטובה אבל עם השנים איבדו גובה. דולדל כוחם. הם הפכו להיות בתוך המציאות של כולנו עוד שתי מילים שכל הזמן אומרים, צמד מובן מאליו כזה, סתם ביטוי, כאילו נתנו ידיים בריקוד והצטרפו אל השאר. באו קצת לזעזע, אבל התנהגו כמו בסיפור של אונקלוס הגר.

ענין לשוני שהפך להיות חלק, קצת כמו "חבל על הזמן" שבהתחלה, כשהיה צעיר, עוד השתעשעו במשמעותו החדשה ההפוכה, ועם הזמן נבלע, קצת כמו, "איזה גנובים", עוד ביטוי זול שהפסיד בקרב,  ביטוי קטן הוא ודל הוא, עוד יותר מקודמו. בדיוק בשיטה הזו נכשל כוחו של  'ל.נ.מ.י.'

"הם משפחה מקסימה אבל הם ממוצא כזה של, עזבי לא נעים ומה יגידו, לא ניגש לשידוך הזה".

הביטוי נכנס למשפט בלי להניד עפעף. הביטוי איבד את זה. כאילו לא נעים ומה יגידו הפכו לעוד הסבר בתוך שיקולי המערכת, כאילו ויתרו לצמד המילים ורק הוסיפו אותם לחיזוק הרעיון שהן עצמן היו אמורות לרפא.

לא משנה. נראה לי שהבנתם אותי. עולמי סובב בימים אלה סביב חייטים, תופרות, ומידות נעליים. החתונה מתקרבת.

בשבוע שעבר כמעט שכחתי לאכול מרוב עומס, אני מלאה תובנות על הכנות לחתונות, אני לווה מוסר השכל מסיפור ידוע על איש שאומר שהאדם ההגיוני היחיד שהוא מכיר הינו החייט שלו, שכן כל פעם כשהוא בא אליו, החייט מודד מחדש את מידותיו, ויודע בדיוק את מצבו עכשיו, בניגוד לכל שאר האנשים שהוא פוגש הנשענים על מידותיו הישנות, רובן כבר לא רלוונטיות.

הודעתי בבית שבגלל שאהבתי מאוד את השמלה בחתונה הקודמת, שהיתה ממש לא מזמן, אני רוצה ללבוש אותה שוב גם כאן.

כולם התחילו להתנפל עלי עם הלא נעים ומה יגידו, ולמרות שהסברתי להם שהביטוי, פג תוקפו,  ושאין שום בעיה אם מישהי בחתונה תשאל את זו שעומדת לידה, "תגידי, היא לא לבשה את השמלה הזו גם בחתונה הקודמת", והשניה תענה לה שכן, אין לי שום בעיה עם זה, הסברתי להם שזה באמת הטעם שלי שזה ממש אני, שעש שממעתי את קולי, אבל הם לא ויתרו לי, והגענו לפשרה.

ה'חייטת התופרת', תתפור לי את אותה הגיזרה רק בצבע אחר, ועל זה הסכימו כולם במליאה.

ילדים של בעלי תשובה הם לפעמים קצת כמו ילדים של עולים חדשים. ההורים שלהם עושים להם בושות עם המבטא, והם, הדור החדש שנולד אל תוך עולם התורה כבר יודע חלק לגמרי מה צו השעה. הם הופכים להיות המדריכים של ההורים.

מורתי, הדי שלייפר, בת לניצולי שואה, תמיד היתה מספרת שאבא שלה היה מספר על איש אחד שנכנס לקנות אצל החייט חליפה. האיש בוחר חליפה אחת ומודד אותה. הוא מסתכל במראה ומראה לחייט שכאן, בזרוע,  החליפה לא מונחת עליו כמו שצריך, "נכון", עונה לו החייט, "בשביל להתאים לחליפה עם שרוול כזה, אתה צריך ללכת עם היד ככה", ומעקם לו את היד בזוית  שנכנסת איכשהו לבגד, והאיש נשאר לעמוד עם יד אחת מעוותת כדי להתאים לחליפה. ואז הוא מכניס את הכתף השניה לג'קט ואומר שוב לחייט, "גם כאן זה לא מתאים, זה לא יושב עלי", עונה לו החייט,

"נכון, בשביל שהכתף הזו של החליפה תתאים לך, אתה צריך טיפה להתכופף ככה", והאיש מעוות גם את כתפו הזו והולך עקום ככה.

הוא יוצא מהמתפרה של החייט כשהוא נראה כמו מוטציה, כולו הולך מעוות ככה.  מסתכלים עליו  ברחמים עוברי אורח ברחוב, מסתכלים על האיש העקום הזה, מסכן, עם כתף אחת ככה, ועם הזרוע השניה ככה, מסתכלים בחמלה ואומרים, "באמת חייט מוכשר, איך הוא הצליח לתפור חליפה לאיש כזה עקום".

כי מתחת לכל הבדים, הגזרות, המעילים, והשמלות, נמצאים כולנו, נשמות זכות לבנות טהורות וישרות.