נשיא המדינה בפתח מושב החורף: "וויכוחים כן - בריונות לא"

נשיא המדינה יצחק הרצוג הגיע עם רעייתו למשכן הכנסת כדי להשתתף במושב פתיחת החורף במליאה. בנאום שנשא קרא הנשיא לאחד את העם ולפעול נגד הפילוג והקיטוב בחברה הישראלית.

"היום, בפתיחת המושב השני של הכנסת העשרים וארבע, יותר מאי פעם, הרי זו לכם, חברות וחברי הכנסת, לא הזדמנות שניה, אלא רביעית. הזדמנות שאל לכם להחמיץ – לבנות במדינת ישראל חיים טובים יותר, למען כולנו. אני קורא לכם לקחת את ההזדמנות הזו בשתי ידיים. אנו ניצבים בפתחה של שנה חדשה, בפתחו של מושב כנסת חדש, במהלכו תקציב המדינה – ואיתו תוכנית העבודה של הממשלה, יובאו לאישורכם, נבחרות ונבחרי העם. גם נגיף הקורונה, האכזרי והחמקמק, שלימד את כולנו שיעור גדול בצניעות, יוסיף וילווה את חיי העולם כולו. במשרדי הממשלה כבר מורגשת התכונה והתכנון קדימה, כך גם ברשויות המקומיות וכן במגזר השלישי המשווע לתקציבים ממשלתיים".

"גם המשכן הזה, על כל מנגנוניו", אמר הרצוג, "חייב למצוא את הדרך לשוב במהרה לשיח מכבד, הוגן ושוטף בין קואליציה ואופוזיציה, ובין אופוזיציה וקואליציה. במהלך המושב הזה יגיעו סוגיות רבות ומורכבות אל מליאת הכנסת. היאבקו על עמדותיכם, בנחישות ובלהט. זו חובתכם כנבחרי הציבור וכשלוחיו אל הבית הזה. אך גם בתוך סערת העימותים, אל תשכחו: ויכוחים ענייניים - כן, לגיטימציה לבריונות - לא.

לדברי הנשיא, "הציבור הישראלי מביט בכם, מקשיב לכם, לטוב ולרע. ההתנגשויות היום-יומיות במשכן הזה, הסגנון, הבוטות - זה מה שרואים הילדים והילדות שלנו, הצעירות והצעירים בישראל, הם הרי העתיד שלנו. שכן כל אחת ואחד מאיתנו, במילותיו ובמעשיו, משפיע על פניה של מדינת ישראל שלנו. הבחירות שכל אחת ואחד מאיתנו עושים בכל יום – מעצבות את המחר שלהם. ואין לנו אלא את כוחה של הדוגמה האישית כדי להשפיע, להרגיע, לשנות כיוון. לכן אני קורא לכם – לשוב ולבחור מחדש, בכל יום, לדבר. לבחור לנהל שיח מכבד ונאות, ענייני והוגן, גם אם תקיף. כפי שהיטיב לנסח ידיד ישראל, נשיא ארה"ב, חברנו ג'ו ביידן. "Not merely by the example of our power, by the power of our example". "לא מתוך הדגמת כוח, אלא מכוח הדוגמה". זה נכון בנקודות ההסכמה, ומקבל משנה תוקף בנקודות המחלוקת, כואבות ונוקבות ככל שיהיו.

"כנשיא המדינה", הצהיר הרצוג, "אעשה הכל כדי לחזק את יסודות הממלכתיות ולעצור את הכרסום המתמיד בחוסן הלאומי שלנו, שהופך לאיום אסטרטגי על עוצמתה ושלמותה של החברה הישראלית. הממלכתיות, שהיא הדבק המחבר אותנו כקהילה, כעם וכמדינה חזקה ומשגשגת. הממלכתיות, אשר נותנת בידינו את היכולת וההכרח לראות מעבר לקבוצה או למגזר, את הטוב המשותף, את האכפתיות לאחר. כשאנו מרשים לעצמנו לרמוס אותה – אנחנו מביסים את עצמנו. לכן, אני קורא לכם – חברותיי וחברי חברי הכנסת, לשרטט קווים אדומים וברורים לשיח במרחב הציבורי. לנהל דיונים על מהותם של דברים. לעצור מופעי שיסוי, להיות מורי דרך, מקני ערך ומודל לחיקוי. להראות שאפשר למצוא את הדרך, כשירה של המשוררת זלדה, אל "אותו מעיין חבוי ששמו דו-שיח". המשימה הזו היא של כולנו. התיקון הזה הוא של כולנו. הוא יכול להיות, הוא חייב להיות. במרחב הציבורי הזה, נדונות הבעיות הכי קשות של הקבוצות הכי מוחלשות בחברה הישראלית, מוכרעים אתגרים מורכבים של ביטחון מדינת ישראל מחוץ והאלימות המתפשטת מבית, גורלות של אזרחיות ואזרחים נחרצים בהינף הצבעה: כמו זה של משה אלמליח וחבריו. כמו זה של חברות וחברי המשלחת האולימפית של ישראל לאולימפיאדת טוקיו, והמשלחת הפּאראלימפית הישראלית למשחקים הפאראלימפיים, שנמצאים כאן איתנו היום. אלופות ואלופי תעצומות הנפש, שהסבו לכולנו נחת וגאווה עצומים. כמו זה של כשני מיליון אזרחיות ואזרחים ישראלים, ערביות וערבים, שרק מבקשים לחיות חיים נורמליים ושקטים. לצאת מן הבית בבוקר ולשוב אליו בערב בשלום. זו זכותם היסודית. זו חובתה הבסיסית ביותר של מדינה לאזרחיה – בכל רחבי מדינת ישראל.

מאז ראשית השנה, נרצחו כבר כמאה אזרחים ואזרחיות חפים מפשע באירועי אלימות בחברה הערבית. כמאה בנות ובני אדם. שנבראו בצלמו של בורא עולם, כפי שקראנו בפרשת השבוע, פרשת "בראשית", רק לפני יומיים. בנות ובני אדם כמוני. כמוכם. עולמות שלמים, שחרבו ברגע. הטיפול באלימות בחברה הערבית הוא אתגר לאומי חשוב ובוער ביותר, ואני בטוח שישנה פה הסכמה מקיר לקיר בנושא. אסור לנו להתרגל לרציחות ולחיסולים, וודאי לא להשלים עם מציאות יום יומית של טרור אזרחי משתק. זוהי שעת חירום, המחייבת את כולנו לפעול יחד בנחישות ולמגר את האלימות הזו. כמאמר המשורר "לְעוֹלָם אַל תִּשְׁלַחו לִשְׁאֹל לְמִי צִלְצְלוּ הַפַּעֲמוֹנִים—לכם הֵם מְצַלְצְלִים". וכמו כדי להוכיח את יכולתה של האלימות להתפשט כאש בשדה קוצים, לפני מספר שבועות נחצה קו אדום נוסף, עת חבר הבית הזה, חברי חבר הכנסת מאיר פרוש, יצא לשאת את תפילת שחרית והותקף ברחוב ליד ביתו, אלמונים התנפלו עליו וניסו לגזור את זקנו. מראות שהדעת איננה סובלת. חברות וחברי הכנסת, האלימות איננה פוסחת, לצערנו, על אף קבוצה בתוכנו. היא עיוורת להבדלים בינינו. אירועים בהם אזרחים מרשים לעצמם לקחת את החוק לידיים ולפגוע בחפים מפשע מתגברים, מידבקים ומסוכנים, לכן, אין לנו דרך אחרת – אלא להתייצב מול האלימות יחד, בקול רם וברור. לעשות הכל כדי להבטיח את הבטחון האישי, הסדר החברתי ואת קיומו של שלטון חוק חסר פשרות ונטול פניות. אלה אינם רק מהיסודות המארגנים החשובים ביותר של מדינת ישראל, הם תנאי בסיס לקיומה של המדינה שלנו.

חברות וחברי הכנסת, מאז נכנסתי אל תפקידי, פגשתי, ועוד אפגוש, את מנהיגי סיעות הבית הזה ורבים מחברותיו וחבריו, את ראשות וראשי מוסדות המדינה ומובילי המערכות הציבוריות, את מנהיגי הדתות והעדות וגורמים מגורמים שונים. לכל אחת ואחד מהם זווית ראיה מעט שונה על המציאות, כזו הנובעת, באופן טבעי, מתחומי הסמכות והאחריות המונחים לפתחם. אבל התמונה המצטברת, הנאספת, מרכיבה כמו בקליידוסקופ מפת דרכים, המבקשת לקדם טוב ישראלי משותף. באופן טבעי, ישנם תיקונים רבים שצריכים להתבצע, בכל המערכות. ישנן החלטות מכריעות שצריכות להתקבל. בממשקים בין רשויות ומוסדות המדינה – אין דרך אחרת מלבד הידברות, בתהליך מתמיד, ענייני ומושכל של תיקון המערכות וחיזוק האיזונים והבלמים בין הרשויות השלטוניות בישראל. אבחת חרב לא תועיל כאן.

ולסיום מכובדיי, כשתרדו במדרגות מאולם המליאה אל קומת הממשלה, אני מזמין אתכם לעצור ליד ציורו של הצייר יוסף קוזקובסקי – יליד אוקראינה, שלמד אומנות בקייב. ציור ושמו "המוּבָלִים להורג – באבי יאר" ובו גברים, נשים וטף, פוסעים דומם בחשכת מוות, כשקלגסי השטן הנאצי מכוונים אליהם את נשקם, משלחים בהם כלבי טרף חדי מלתעות. במרכזו אישה, האוחזת ביד אחת את ידה של בתה הקטנה, ובידה השנייה מצמידה לחזה את תינוקה. מוקפת הורים וילדים, אחיות ואחים, יחד, בדרכם אל מותם המחריד. בשנים הארוכות שפקדתי את הבית הזה, אלפי פעמים חלפתי - לא פעם בחופזה - על פני כתליו. אך אל מול התמונה הזה – פעם אחרי פעם הייתי עוצר, ולו לשנייה אחת, נושם ומביט. זוכר, כדרישת פרקי אבות, מאין באתי ולאן אני הולך, ומזכיר מאין באנו ולאן אנחנו הולכים. פעם אחר פעם הייתי מראה את התמונה למנהיגים זרים בביקוריהם כאן. ומספר להם את סיפור הטבח בבאבי יאר. מחר אצא כנשיאה של מדינת ישראל לייצג אתכם בטקס לציון 80 שנה לטבח הנורא ההוא, פרק שיש להמשיך וללמוד עד דור אחרון פרק שצריך לשים בפרופורציה כל מחלוקת בתוכנו.

אדוני יושב הראש, חברותי וחברי חברי הכנסת, אני מאחל לכולכם מושב כנסת פורה ויעיל, מושב בו אזרחיות ואזרחי ישראל, המייחלים ליציבות, לצמיחה ולביטחון, ימצאו מקור לגאווה ואפילו לתקווה. אתכם, אני מאחל לאזרחי ישראל כולם בריאות טובה. אני שמח שאנו יוצאים בהצלחה מהגל הרביעי של הקורונה, וקורא לכולם להמשיך להתחסן ולנקוט בזהירות, ולהמשיך לשמור על עצמינו ועל זולתינו. אתכם ובשמכם אני מאחל לציבור הישראלי שנדע ימים של שלום ובטחון. יחד אתכם אני מתפלל לשלומם ולביטחונם של חיילי צבא הגנה לישראל, שוטרי משטרת ישראל וכוחות הביטחון וההצלה, ושולח חיזוק מיוחד לאנשי הרפואה, הרווחה והחינוך; אני מייחל, יחד עם הציבור כולו, שנזכה לומר השנה "ושבו בנים אל גבולם" – הדר גולדין, אורון שאול, אברה מנגיסטו הישאם א-סייד, ואיתם כלל נעדרי מערכות ישראל. אני מבקש לאחל רפואה שלמה לכל פצועי צה"ל והלומי הקרב וכלל חולי ישראל. שנה טובה ובריאה לכולנו, ומושב מוצלח לכולכם."