חיים בצל ארעיות: אי וודאות ושינויים // טורה של אפרת ברזל

אני שומטת את הקרקע מתחת לרגליים של עצמי לאור תפיסת הארעיות החובקת את בני האדם. בטח בסוכות.

החג הזה, אם הבנתי נכון, מלמד אותנו, בין היתר, על בית, המקום הכי בטוח שאמור להיות מבצר קבוע, יחד עם זמניות, שהיא הדבר הכי נוזלי שיש.

פיצול שתי הדרכים האלה בחיי בני האדם, מצד אחד: החיפוש התמידי אחרי הקבוע והמוכר, השגרתי והבטוח, ומהצד השני: השינויים הבלתי פוסקים שאנחנו מקבלים לתוכניות שלנו, ביטולים בלתי מתוכננים, אבל אמרו לי, אבל היה אמור להיות, אבל הבטחתם, בעיקרון כן אבל הפעם לא.

אני מהמילה בעיקרון מרימה ידיים. אנשים משתמשים בה הרבה. הרבה יותר מדי. הקשיבו לעצמכם בגלגול המילה הזו על הלשון. אולי היא עוד עוגן לחיפוש יציבות, אבל איך שאומרים לי בעיקרון אני מיד מבינה שסתירה תבוא מיד אחרי, סתירה של רצף אירועים, לא סתירה של אלימות חס ושלום, אז איך שבעיקרון מופיעה לאנשים על הלשון אני כבר מחייכת, וממתינה: הנה השינוי בא.

ארעיות של חג מופלא שכולו חביתות עם פסטו, ארבעת מינים שמחפשים מקום להתקבץ בסלון כשאת מנסה לשמור איכשהו על סדר, מתמוטטת מכמות הבישולים שאת אמורה להמציא במקוריות, ובנות שבוחרות מחדש באיזו מיטה פנויה נישן הלילה, ארעיות כזו זה דבר קסום ומשמח לב, אבל  הארעיות שקשה יותר היא ארעיות 'בית הלב' של עצמך.

שינויי סטטוס. דוגמה פשוטה, שהכתה בי עוד בארעיות של שנה שעברה: אסיפת אמהות, כיתה של בנות, מסרים על קירות, פוסטרים. אני יושבת שם ומתחשק לי לצעוק.

צעקה כזו של קול היוצא ישר מהעומק ואינו נדרש למילים.

אני מתבוננת סביב על שאר האמהות, מקשיבה לכל השאלות, מחייכת את כל החיוכים הנדרשים, מתעניינת, אבל פתאום אני קולטת. איזה פחד.

בסטטוס שטבוע בי, מאז ראשית היותי לאם, אני האמא הצעירה.

למרות שכשהבכור נולד הוא הלך  ל'גן בוני', והגננת לא בדיוק, איך לומר, שמעה על שרה שנירר,

ידעתי בוודאות משהו אחד על גיבוש התפקיד האימהי שלי; אני אמא צעירה וזו מחמאה מתפעלת מצידה של כל החברה. זה נשמע כמו שזה נשמע מתגובות הציבור, את הולכת עם הילד ברחוב, וההדים חוזרים אליך, "זה שלך? מתי הספקת?" "איזו זריזה", את הולכת לגן השעשועים וזה ממשיך, "זה אח שלך?", "רגע, מתי התחתנתם?", "לא יתואר, את נראית ילדה" וכאלה,

ואת, בתגובה לתגובות, אוי אנחנו כאלה פלסטלינות, אוי  כמה שזה כואב, אוי כמה נצרכות למחמאות, אוי, את מתחילה להבין שזהו, המדבקה של האימא הצעירה מוצאת חן בעינייך.

זה הספקים, זה כבוד, זה אתגר, זו יצירה. אמא צעירה.

אין לי מושג למה הגעתי לזה עכשיו, אבל לזה הגעתי.

אה כן, אז אני יושבת באסיפה אמהות הזו, מתבוננת סביב, רק אני יודעת את כמות שיער השיבה המסתתרת לי מתחת לפאה, ואני פתאום מבינה הבנת סכין מחודדת; "יקירתי", אני מודיעה לעצמי בדממה דקה, "את מבינה מה קורה כאן, את, האמא הכי זקנה בכיתה הזו". "מה פתאום", אני עונה  לעצמי, "לא יכול להיות, אני רגילה בקבוע זה תמיד היה, אני  אמא צעירה, זה הסטטוס שלי".

והמרושעת הזו עונה לי חזרה, "מצחיקה שאת, תמשיכי למכור לעצמך מצבי קבע ובעיקרון למינהם את האמא הכי זקנה כאן, את רוצה שנעבור אחת אחת, אמא אמא ותשאלי בת כמה היא".

ואת חוזרת הביתה עם ראש חפוי ושואלת את עצמך איך זה קרה, ואת מסתכלת במראה, ורואה, את כל מה שלא רצית לראות. בבקשה אל תגידו לי שכל קמט הרווחתי ביושר, כי זה הדבר היחיד שמחזיק אותי, מילות עידוד צריכות לקבל גיוון אחרת הן כבר לא חודרות פנימה.

ואת חוזרת הביתה ומספרת את כל זה לבעלך. והוא לשם שינוי, ממש מקשיב לך. ויחד אתם מנתחים, את הקבוע ואת השינוי, ואת בשקט מבינה שבפנים של הבפנים  את ממש אוהבת, גם את עכשיו, גם את האמא המבוגרת שאת. שאחד הדברים שאת הכי אוהבת בעצמך, והתאפשרו רק בזכות הגיל, זה את היכולת להתנהג נכון מול שינויים.

ועזבתי  את זה. והלכתי לניחום אבלים של אבא של ילד מהחיידר שלנו, כמה איש צדיק, כמה תורה שהוא חי בעולם, מסתכלת על תשעה יתומים ואלמנה אחת, עשר נפשות שהדבר הקבוע הזה שנקרא אבא, זה אבא שלי, שהולך לתפילה וחוזר, שלומד כל היום, שמלמד,  שמבקש שיביאו לו לבית החולים את הגמרא ההיא משם, ואת השניה דווקא משם, וגם את הסידור,

מסתכלת על משפחה יפה כזו, שביום אחד השתנתה להם ההגדרה, השתנתה להם המציאות, אומרת להם ביציאה המקום ינחם אתכם, אבל יוצאת משם ובלי שאף אחד רואה בוכה למקום הזה,

"אני מבינה שהדבר הקבוע ביותר בעולמך זה שהוא כל הזמן משתנה. תודה שנתת לנו תורה. תורה שהיא לעולם קבועה".