דרמה: בית הדין הבינלאומי בהאג הוציא צווי מעצר נגד נתניהו וגלנט.
לא אוהבת את הקניות בסופרמרקטים הענקיים / טורה של אפרת ברזל
לקניות של אוכל הביתה בכלל, ולחגים בפרט, יש אופי משל עצמן. כיצד מתבצעת הדינמיקה הזו בבתים, האם מה שהתחיל כשהתחתנו יישאר איתנו לאורך שנים? האם הרגלי הצריכה שלנו משתנים עם חיי הנישואים, הרגלי הצריכה של הלב, לא של המדפים
-ירדנה מדריכת ההורים.
-שנת שמיטה של לפני שלושה מעגלים.
-סינר קטן לבן.
-סינר גדול כחול.
בכל ארבעת הסעיפים האלה נעסוק כאן היום, וכן, כולם קשורים בקשר אמיץ אחד לשני. אני שונאת לעשות קניות גדולות של אוכל בסופרמרקטים הענקיים האלה.
תמיד קר לי, העגלה כבדה לי, הצעדות בין אזור המילקי לאזור הירקות, רחוקים לי, הינדוס תודעת הקניה של שפע אינסופי לא עושה עלי רושם, הנחת המוצרים על המסוע השחור ולקיחתם מהצד השני תוך כדי תחרות זריזות ידיים עם הקופאית, השאלה כמה שקיות אני צריכה,
ההגעה הביתה, ההתיישבות על הספה וההסתכלות בכל זה מפוזר כשטיח תלת מימדי בכניסה, אני לא אוהבת את זה, נו.
אני לא כזו זקנה אבל בילדות שלי עוד היינו הולכים טיפין טיפין לעשות קניות במכולת שכונתית יחסית גדולה, היתה שם בכניסה, קופסת מתכת מרובעת עם מכסה עגול כסוף שנכנס לה בדיוק פנימה בחלל, בתוך הקופסה היו למכירה ופלות הכי טעימות על משקל. הייתי בודקת בעצמי, כאילו שאני מומחית מטעם, אם הוופלות שעכשיו מונחות בקופסה הגיעו חדשות או שהם ממשלוח ישן של שבוע שעבר,
הייתי טועמת אחת, ואלי אחר כך עוד אחת. כאלה קניות אני אוהבת. המודרנה לא עושה עלי רושם עם המגלומניה הענקית הזאת, זה מרגיש לי בלוף דובאי. כשאין לך משהו גדול באמת אתה צריך ליצר רושם פייק.
ואל תגידו לי עכשיו, אם את כל כך סובלת, תקני בהזמנה בטלפון או במחשב, כי אני לא.
אני כן אוהבת, תראו איך הכתב שלי מזדקף משמחה כשאני רק מתחילה לחשוב על זה,
אני אוהבת חנויות צעצועים, לפני חודשיים בעלי קנה לי קופסת תכשיטים עם רקדנית מסתובבת על קפיץ כשפותחים, אני לא ממש הייתי צריכה אותה אבל הייתי ממש צריכה אותה. הסברתי לו את כל המניעים לנצרכות והוא אמר שאם שמונים וחמישה שקלים עושים אותי כל כך שמחה, גם יארזו לי את זה אריזת מתנה.
אני אוהבת משתלות, אני מוכנה לסחוב שקי אדמה קילומטרים ולהתבונן בטפטפות המשקות את שורות הפרחים עד שאבחר לעצמי מה הפעם.
בחנויות רהיטים אני מקבלת זוהר בפנים, במיוחד באלה עם לוגו בכחול וצהוב, מעבר לעיצוב אני רואה את המשפחה יושבת על הספות המיועדות, את הנרות דולקים, ואת השבת שוהה על כולנו.
אני אוהבת חנויות ספרים. הלפיתה הזו של הספר מהמדף, התחושה שהנה, זה הספר יוסיף אל חיי ידע נצרך או חוויה רוחנית מכוננת, הסיבוב שלו באמצעות פרק היד לכריכה האחורית כדי לקרוא את התקציר,
ההחלטה, כן, אני קונה או ההנחה שלו חזרה בערימה.
ירדנה, שמיטה, סינר קטן, סינר גדול.
לפני שלוש שמיטות גרנו בצפון תל אביב, אני הייתי לבדי הדתיה של הבית, הפכתי עולמות כדי לקנות אוכל כשר למטבח הזה שיזין את האנשים הקטנים שצמחו בו. לא הרשתי לעצמי לבחול בין סופר קטן או סופר גדול, אלה היו קניות של אוכל מהדרין שרק אני יכולה לעשות. היה ירקן שומר שמיטה אחד שאני הכרתי בתל אביב. הוא היה יקר ורחוק, אבל זה השתלם לי. מצוות ה' ניצחו את הכל.
פעם אחת החלטתי לגוון והלכתי לקניה ענקית בסופר ברחוב השלושה בבני ברק כדי לסיים כבר שם את כל הקניות ואת כל השמיטות שלי. כשאחד מבני הזוג דתי והאחר חילוני, נדרשת לוליינות רבה בשלום בית ותירוצים, "למה לנסוע בשביל קניות עד בני ברק?", הוא היה שואל.
הגעתי לסופר. בכניסה התבקשתי לענוד סינר כחול גדול שישווה לי מראה מקומי, העמסתי שלושה ילדים צפופים ושתי עגלות עמוסות כל טוב. סופרמארקטים במקומות אחרים הם חוויה סוציולוגית. במחלקת התינוקות והבקבוקים זיהיתי סינר קטן לבן לפעוטות, היה רקום עליו באותיות שחורות, "קליינר צדיק", החלטתי שאני קונה גם אותו.
חזרתי עם הכול הביתה לבעלי החילוני, הוא התרשם, ושאל מה זה הסינר הזה. בפעם הבאה הוא כבר בא איתי לרחוב השלושה ואמר לי איך שנכנסנו: "יש כאן שקט. איזה יופי, תקשיבי, יש כאן שקט אחר, לא מטרטרים את המח עם כל מיני מנגינות ומבצעים".
שנת השמיטה של אז הסתיימה מזמן, אבל ירדנה, מדריכת ההורים המיתולוגית שלנו אז, תמיד אמרה, "מה שאפשר להאציל על אחרים בסמכות, תנו להם לעשות, שלא תפלו מעומס, לאמהות יש מספיק על הראש".
מאז אותו קליינר צדיק, בעלי הוא זה שעושה קניות, מקפיד בשמיטות, הולך לסופרמרקטים גדולים, קטנים, אני לא מתערבת לו, אשתו כבר לא צריכה סינר כחול שישווה מראה בכניסה , הלימונים שהוא מביא עדיין דלים לפעמים במיץ, החצילים כבר קלים, לימדתי אותו סודות ורזים של טריות ואיך לשלוף נבטים מהמאחורה.
לוקחת על עצמי בלי נדר, להשתפר בשנה הקרובה ברשימות קניות יותר מדויקות שלא אצטרך כל פעם להקפיץ אותו שוב עבור מרכך כביסה או אבקת אפיה, כזו שבדיוק לא שמתי לב שנגמרה.
