החברה הישראלית שהסעירה את העולם וקוממה גופי תקשורת רבי עוצמה

כשעיתונאים ואנשי תקשורת גילו שהם על הכוונת של ארגוני המודיעין בארה"ב, המסוגלים לעקוב אחרי מה שהם מכניסים לטלפונים סלולאריים המתוחכמים שלהם, קם קול זעקה בינלאומי, האם ישראל מעורבת?

כאשר התברר שהתוכנה שמאפשרת לעשות זאת היא תוכנת הריגול של "פגאסוס" שפותחה בידי NSO הישראלית, ה"וושינגטון פוסט" היה הראשון שהסתער: "חקירה של התאגדות של ארגוני תקשורת חשפה שתוכנת ריגול ברמה צבאית שניתנת ברישיון של חברה ישראלית שימשה כדי לפרוץ לסמארטפונים ואותה רוגלה שימשה גם את ערב הסעודית כדי לעקוב אחרי העיתונאי חאשוג'י" האם באמת ישראל אשמה?

במאה ה-21 אין סודות. במאה ה-21 אין פרטיות. מצלמות ברחבי הערים הגדולות עוקבות אחרינו ומנציחות מה שאנו עושים כמעט בכל רגע ורגע. לווינים ממעל מסוגלים וגם מצלמים כל אירוע מתחת לכיפת השמים ברזולוציה שמאפשרת לזהות כל אדם.

תוכנות מתוחכמות יכולות לחפש ולאתר אדם בקהל עצום, גם בתוך מיליוני אנשים, גם אם ינסה להתחפש, על סמך פרמטרים (נתונים) שקשה מאד לשנות, כמו צורת הילוך ותנועות הגוף. ולא תמיד זה לרעתנו. המעקב מאפשר למנוע פשעים או לזהות פושעים ולהוכיח באופן חד משמעי את אשמתם, מתקיפה ועד גניבה ממכשיר בנק אוטומטי. המעקב מאפשר למנוע טרור, והוא גם מעניק את היכולת לאתר קשישים וחולים שהלכו לאיבוד ואינם יודעים לחזור הביתה.

לא רק שלפעמים יודעים היכן אנו נמצאים בכל רגע ורגע, אלא שלפעמים גם מקשיבים לכל מילה שלנו. הדרך הקלה ביותר לעשות זאת היא להאזין למכשירים שמלווים אותנו לכל מקום. הטלפונים הסלולאריים.

וכל זאת עוד לפני גילוי הלב הבלתי פוסק של מיליארדי בני אדם ברשתות החברתיות, שמספרים על כל מה שעובר עליהם, אפילו על כל מה שהם חושבים, וגם מפרסמים צילומים מרגעים שנראים להם מעניינים. ולא רק הם מופיעים שם, אלא גם חבריהם וסתם בני אדם שנקלעו לצילום. אפשר בקלות יחסית לשרטט את מעשיו של כל אדם בעולם המערבי – ולא רק שם. זה מרגיז, זה מקומם, אבל זו עובדה. וזו לא תופעה ממש חדשה.

לארה"ב ובעלות בריתה יש רשת האזנה ומעקב בשם "אשלון" שפועלת עוד מן המאה ה-20, וארה"ב מצותתת ומקליטה שיחות טלפון מכל סוג, גם אצל בעלות בריתה, למשל בישראל. ומאז הפך הדואר האלקטרוני לאמצעי התקשורת הנפוץ ביותר, ארגוני מודיעין עוקבים אחרי המיילים בכל העולם, מכל אדם לכל אדם, כדי לאתר טרור ופשיעה. זה נעשה בעיקר באמצעות תוכנות, כי אחרת אי אפשר לעקוב אחרי מיליארדי מיילים ליממה.

ועדיין אמור להיות גבול. וכאשר גילו עיתונאים ואנשי תקשורת שהם עצמם על הכוונת, שארגוני המודיעין בארה"ב – אבל לא רק – מסוגלים לעקוב אחרי מה שהם מכניסים לטלפונים הסלולאריים המתוחכמים שלהם, קם קול זעקה בינלאומי. וכאשר התברר שהתוכנה שמאפשרת לעשות זאת היא מתוצרתה של חברה ישראלית, זה היה בדיוק מה שעיתונים כמו ה"וושינגטון פוסט" האמריקני זקוקים לו. "חקירה של התאגדות של ארגוני תקשורת חשפה שרוגלה (תוכנת ריגול) ברמה צבאית שניתנת ברשיון של חברה ישראלית שימשה כדי לפרוץ לסמארטפונים", מזהיר העיתון.

אותה רוגלה, הוא טוען, שימשה גם את ערב הסעודית כדי לעקוב אחרי העיתונאי חאשוג'י, שחוסל בקונסוליה סעודית בטורקיה (חאשוג'י היה נציג טרור אבל לא תקראו על כך בדיווחים). גם זה כנראה באחריותה של ישראל. לפני שניכנס לעומקם של דברים כדאי לשים לב לקישור שעושה העיתון, מן המפורסמים בעולם בין מבצעי הריגול, שאולי היו מוצדקים ואולי לא, לבין הישראליות של המפתחים. קל מאד להגיע למסקנה שישראל אשמה בכל.

עיתונאים על הכוונת

התוכנה "פגאסוס" פותחה בידי NSO, חברה ישראלית לפיתוח תוכנות מעקב. החברה הוקמה בידי ניב כרמי, עומרי לביא ושלו חוליו, והשם המרשים שלו הוא פשוט שילוב של ראשי התיבות, באנגלית, של שמותיהם הפרטיים. המרכז שלה בהרצליה, בארץ.

החברה הפכה למצליחנית בזכות היכולות שהיא מציעה, אך רק עבור סוכנויות מודיעין ואכיפת חוק של ממשלות ורק על מנת להאבק בפשיעה ובטרור, כפי שנאמר בהצהרה המרכזית שלה. זה ידוע כי במאה ה-21 הפשיעה והטרור מסוכנים מאי פעם, ויש שיתוף פעולה בינלאומי בין פושעים וטרוריסטים.

"פגאסוס" נועדה להעניק למודיעין יכולות לעקוב אחרי איומים. ברשימת ההצלחות שלה מופיעים הישגים כמו "מניעת טרור, הפעלת נשק באלימות, מכוניות תופת, מחבלים מתאבדים" ויש גם פושעים מסוגים אחרים על הכוונת. התוכנה, בזכות המעקב אחרי טלפונים סלולאריים, מסוגלת גם לאתר לכודים במקרי אסון, מתחת להריסות או אפילו מתחת לאדמה.

הבעיה היא כמובן שאפשר להצדיק זאת כאשר מדובר בהצלת חיים, או במעקב אחרי פושעים, או אפילו חשודים בפשיעה שהמעקב אחריהם אושר בבית משפט. כמובן, גם בית משפט יכול להעניק אישורים כאשר נרקמת מזימה במודיעין עצמו, כפי שנעשה בעבר לדונלד טראמפ. אבל הנושא החשוב הזה משום מה לא נזכר כבר שנים רבות בתקשורת.

לעומת זאת, הכותרות עוסקות במי שהכי יקר לליבם של העיתונאים. כלומר הם עצמם.
למעשה, רוב המידע שיובא לקמן אינו לגמרי חדש. הוא התחיל להחשף כבר ב-2016, בידי "סיפורים אסורים" (Forbidden Stories), ארגון המגדיר עצמו "שלא למטרת רווח" והוא פועל למען התקשורת. אין לנו מידע למשל מי מממן אותו. האירנים למשל מימנו את חאשוג'י והם עומדים מאחורי אנשי תקשורת וארגוני תקשורת נוספים.

ובכן, לפי המידע שמפרסם הארגון הזה, יש רשימה של יותר מ-50 אלף מספרי טלפון ובעיקר טלפון סלולארי שנבחרו, לפי הטענה (כך מודגש בעיתונים הזהירים יותר שמצטטים את החומר), בגלל שהם "אנשים שיש לממשלה בהם עניין".

הרשימה המלאה שהיתה בידי הארגון הבינלאומי מצרפת הועברה גם ל"אמנסטי" הבינלאומי, וזה העביר אותה הלאה לעוד 16 מערכות עיתונים ותקשורת. לפי דיווח של ה"גארדיאן", שגם קיבל את הרשימה, היה מחקר משותף של יותר מ-80 עיתונאים, שנעזרו גם במעבדת האבטחה של אמנסטי, כדי למצוא מידע נוסף.

אבל יש לשים לב לגילוי הבא, שמחליש את התיאוריה שיש כאן מאבק נגד העיתונות. הרשימה של "בעלי ענין" היא נושא אחד ואילו הטלפונים הסלולאריים שנבחרו כדי להדביק אותם ברוגלה – אולי פגאסוס ואולי אחרת – הם דבר אחר לגמרי. חלק מן השמות והמספרים שהיו ברשימה המקורית לא ניתנים להדבקה בכלל ברוגלה מתוצרת ישראל.

בסופו של דבר, מבין 67 מכשירים שנמסרו לאמנסטי, נשארה רשימה של 37 טלפונים סלולאריים שאליהם הוחדרה כנראה פגאסוס, אם כי לפעמים היו רק סימנים לנוכחותה קודם לכן. כל ה-37 היו של אנשי תקשורת ועיתונאים. היו אמנם 23 סמארטפונים שבהם הרוגלה נמצאה.

מעקב סביר ובלתי סביר

לפי הודאתה של NSO עצמה, היא מכרה את פגאסוס ותוכנות אחרות שלה ל-60 לקוחות ב-40 מדינות. מסיבות ברורות, הלקוחות נשארו אלמונים. עם זאת, התחקירנים טוענים שהצליחו לזהות חלק מן המדינות: 10 ממשלות שבחרו את האנשים למעקב. ברשימה זו מופיעות מדינות כמו אזרביג'אן וקזחסטן, בחריין ואיחוד האמירויות, ערב הסעודית ומרוקו, הודו, מכסיקו ורואנדה.

המכשירים במעקב לא היו רק של עיתונאים אלא גם של "פעילי זכויות אדם". ה"וושינגטון פוסט" האמריקני טוען שכמה מן המכשירים היו של נעקבים שהיו קשורים לחאשוג'י, העיתונאי הסעודי שחוסל בידי המאבטחים של נסיך הכתר של ערב הסעודית (ושוב: בלי להזכיר שמדובר בפעיל טרור ידוע).

מי העיתונאים שהיו במעקב? ובכן, מדובר, בין השאר, בבכירים מה"ניו יורק טיימס", ה"וול סטריט ז'ורנל", הסי.אנ.אן, בלומברג, ה"פיננשיאל טיימס" הבריטי, אל ג'זירה מקטאר, לה-מונד מצרפת. וכאן טוענים המבקרים: כיצד רוגלה שנועדה לצרכי מודיעין שימשה למעקב אחרי אנשי תקשורת?

ובכן, יתכן שחלק מן הלקוחות אכן עשו שימוש לרעה ביכולות של פגאסוס. האם בארה"ב לא נמצא שהמודיעין ניסה ל"תפור" לטראמפ תיק?. ויתכן שחלק מן העיתונאים היו במעקב מפני שהם סייעו, ביודעין או בשוגג, לגורמי טרור. עיתונאים חייבים לטפח קשרים עם מגוון של בעלי מידע חשאי, ולכן הם לעתים בקשר עם ארגוני טרור ואפילו פשיעה. עיתונאים לעולם לא יסגירו את מקורות המידע שלהם, ולכן זה סביר שסוכנויות מודיעין ירצו לחשוף את המקורות האלו בלי להתגלות. אך זה לא הכל. יש עיתונאים, כמו חאשוג'י, שבעצם חשודים בפעילות בתמיכה או בתעסוקה מפורשת על ידי גורמי טרור. כמו אירן.

אחת העיתונאיות שהיו במעקב היא רולה חלף, עורכת בכירה של ה"פיננשיאל טיימס" הבריטי. חלף היא בתו של שר בלבנון ויש לה קשרים בכל העולם, אולם היא עוסקת בעיקר בכלכלה, כפי שמעיד המינוי שלה, ולכן פחות ברור מדוע בחרו העוקבים להתמקד בה. עם זאת, צריך לזכור שעבודת המודיעין מבוססת על בדיקה אינסופית של כל פרט מידע שעלול להיות חשוד. לא נעים לגלות שאנו על הכוונת, אבל כאשר מדובר במודיעין המערבי, יש לקוות שזה נעשה מסיבות טובות ומוצדקות.

לטענת NSO, הלקוחות שלה הם רק ממשלות ודרכן ארגוני מודיעין. עם זאת, יש שליטה מוגבלת לחברה על השימושים שנעשים ברוגלה שלה וכמו כל נשק ואמצעי חקירה, הוא יכול לשמש את "הרעים" בדיוק כמו את הטובים.

הפרשה עדיין ממשיכה להדהד, אולם עד כמה שניתן לשפוט בשעת כתיבת שורות אלו, הזעזוע ממה שנעשה באמצעות רוגלה נובע משילוב של מספר גורמים, שרובם ככולם אינם בשליטתם של המפתחים. יכולות המעקב של ממשלות ושל ארגונים בעידן התקשורת הממוחשבת והטכנולוגיות המתחדשות הן ידועות זמן רב. החברה הישראלית מועידה את התוכנה שלה למטרות מודיעין והגנה על העולם מפני פשיעה וטרור. את הטענות לא צריך להפנות כלפיה. אבל איך אפשר לוותר על הזדמנות לתקוף את מדינת ישראל?