עמית סגל ב'ידיעות': כשבבית הלבן ממתינות שנתיים עם הממשל הידידותי בהיסטוריה, מבחינת נתניהו סדר הפעולות הוא קודם המלחמה, אח"כ איראן, אח"כ סעודיה, אח"כ גיוס. החוק יהיה עם יותר מכסות ויותר צווים, אבל יפטור את שאר הלומדים מהסנקציות הפליליות. החרדים יצאו אופטימיים מפגישה עם רה"מ ושר הביטחון. ההערכה היא שגברו הסיכויים לאישור חוק חדש.
זו החדשה המרעישה בממשלת השינוי המתהווה
הפרשן עמית סגל כותב בטורו השבועי כי לראשונה בישראל ישנה העדפה ברורה: שיתוף ערבים בממשלה והעדפתם על פני החרדים. הוא מסביר כי משבר הקורונה תרם לכך רבות, ומזכיר כי ראש הממשלה האחרון שהדיר חרדים ביוזמתו היה אריאל שרון יחד עם לפיד האב
בטורו השבועי בעיתון 'ידיעות אחרונות' עומד הפרשן עמית סגל על הנקודה המרכזית בממשלת השינוי שבדרך: לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל, נרשמת התקרבות בין בין היהודים בישראל כשבמקביל ישנה מגמה של התרחקות בין יהודים לחרדים. סגל תולה זאת גם במשבר הקורונה שהחריף את היחסים עם החרדים ואומר כל זה מתרחש בדיוק בזמן שבו המגזר עובר טלטלה קשה לאחר האסון במירון.
"אם תקום בסוף ממשלה בראשות בנט ולפיד", כותב סגל, "החדשה המרעישה שבה לא תהיה רק הפרדתו של בנימין נתניהו מכס ראש הממשלה, אלא גם, ובעיקר, הפרדת החרדים משולחן הממשלה. ההיסטוריה הישראלית תזכור, אם תזכור, שזה קרה זמן קצר אחרי האסון האזרחי הגדול בדור האחרון, שבו היו מעורבים קורבנות חרדיים, פרטאץ' כללי והעלמת עין ממלכתית".
סגל מזכיר כי הפעם האחרונה בה ראש ממשלה יזם קואליציה ללא החרדית הייתה ב-2003, אז היו אלא שרון וטומי לפיד, היום היוזמים הם בנט ויאיר לפיד: "רק פעם אחת בעשורים האחרונים המדינה התנדב ראש ממשלה, מיוזמתו, להקים ממשלה בלי חרדים. זה היה שרון ב־2003, עם לפיד האב. הנכונות של בנט לעשות זאת ב־2021 עם לפיד הבן מעידה שאנרגיות ציבוריות אינן נעלמות".
סגל כותב כי למרות שנראה כי הזעם הציבורי כלפי הציבור החרדי על הפרות הקורונה שכך, ובבחירות האחרונות המפלגות האנטי-חרדיות לא גדלו וכן לא נרשמה ירידה משמעותית בגודלן של המפלגות החרדיות, באופן מעשי הציבור בישראל עדיין זועם ומוסת ועל זה רכב בנט בדרכו לממשלה חילונית טהורה עם לפיד.
"הסכמת בנט וסער להקים ממשלה עם ליברמן כשר אוצר, על אף קריאות הגוועאלד של יהדות התורה וש"ס ("שר השנאה"; "ההיסטוריה לא תשכח" ועוד ועוד) מעידה שדבר לא נשכח. שנת הקורונה האירה בזרקור את ההזנחה המתמשכת שנקטה מדינת ישראל כלפי שני מגזרים: הערבי והחרדי. ברוב ימי הקורונה, רוב התחלואה הייתה מרוכזת באחד משתי החברות האלה או בשתיהן גם יחד. הישראלים הפסיקו להדחיק את מאה שערים, ביתר עילית, אום אל פאחם ובועיינה נוג'ידאת".
בשל כך מסביר סגל נרשמה תופעת יוצאת דופן בישראל: "התקרבות בין הערבים ליהודים והתרחקות בין החרדים לחילונים. כמובן שקדמו לכך שלושה סיבובי בחירות שבהן הכורח הפוליטי הוביל את מחנה המרכז־שמאל לצאת נגד ש"ס ויהדות התורה בגלל שותפותן עם נתניהו ("ממשלת אחדות חילונית") ולגייס תמיכה ברשימה המשותפת. הוביל לכך גם הקשר שנרקם בין הימין ומנסור עבאס. אבל מהתוצאה אי אפשר להתעלם: ראשי שתי מפלגות ימין ועוד שתי מפלגות מרכז הולכים בלב פתוח ובנפש חפצה לממשלה בלי החרדים ובתמיכת הערבים. זו התפתחות פוליטית בממדים היסטוריים. האסון במירון, ותמונת תושבי טמרה מכינים צל וכיבוד לניצולים, תהיה העיטור הגרפי של האירוע".
