מרטיט: מפגן אמונה ואחדות של הרב אביגדור חיות | צפו

בערים שונות ברחבי הארץ בעשרות מוקדים שונים, יושבים משפחות מ"ה הרוגי מירון בל"ג בעומר תשפ"א, מקבלים תנחומים על פטירת יקיריהן. המעניין הוא כי מכל הבתים נשמעת הבשורה 'באנו לנחם ולחזק ויצאנו מנוחמים מחוזקים'.

בשיחה עם עשרות מנחמים, מגולל הרב אביגדור חיות שיחי' אביו של הילד ידידיה ז"ל, ורבו של חברו מוישי לוי ז"ל את השתלשלות אירועי הטרגדיה הנוראית מהחל ועד כלה. דברים המלאים לפניכם:

כמו שאמרתי אני לא כל כך רציתי לנסוע למירון, כמו שלא הייתי שם לפני זה בל"ג בעומר. והבן שלי מאד מאד לחץ. אמרתי לו ידידיה אני לא כל כך מרגיש טוב, שנה הבאה. 1,800 שנה יש מירון, עוד שנה רבי שמעון יחכה, מבטיח לך. גם ירד הלחץ, ניסע במוצאי שבת, מה יכול להיות. הוא אומר לי אבא זה פעם האחרונה שאני יכול לנסוע, אני מבקש לנסוע. עכשיו אני אומר לו זו מצווה לדבר שטויות? תגיד לי מה? הוא אומר לי לא, שנה הבאה אני הולך לישיבה, ובישיבה לא מרשים. אני אומר לו, יהיה לך משגיח טוב, אני אדבר עם המשגיח, אני אקח אותך בלילה ואני אחזיר אותך עוד בלילה, בסדר? הוא כעס ואמר אבא זה פעם אחרונה אני מבקש.

בסדר, אין כרטיסים, הלך בדק, יש רכבת יש זה, אמרתי בסדר, אוקיי, קניתי. הגיע חבר שלו, תלמיד שלי מוישי לוי הוא אומר לי הרב - ילד עדין שכמעט ולא מוציא הגה מהפה - הרב אני גם רוצה לבוא, אני אומר לו בשמחה, אבל תגיד לאבא שיתקשר אלי, אבא שלו מתקשר אלי, בבקשה אם אפשר, אם לא מכביד. אמרתי לו, תגיד לו שיהיה צמוד אלי.

בקיצור אנחנו באים לצאת לדרך ביום חמישי, לוקחים את הרכבת של תשע בערב אני לימדתי רגיל באותו יום עד שש אחר הצהריים, עולים לאוטו, ידידיה אומר לי רק שניה הוא עולה הביתה. אשתי מספרת לי שהוא עלה הביתה, אשתי אומרת לו אתה צריך משהו? שכחת משהו? לא, הוא מחבק אותה, מחבק את האחים הקטנים, שלום להתראות אני הולך.

נוסעים נסיעה מאד חלקה, אנשים עושים חשבון, חבר'ה מי שרוצה בשנה הבאה לנסוע מהמרכז בל"ג בעומר, מילה שלי רק עם הרכבת, אין לי מניות שם... הכי מהר הכי זול הכי כיף. באמת היה נסיעה הכי כיפית שיש...

ב-23:50 אנחנו יורדים מהשאטל של האוטובוס למירון, עומדים יורדים מהאוטובוס רואים את כל ההר מול בלילה. הם עשו שם קרני לייזר, נראה כמו כתר, אתה אומר וואו, מה זה? טוב, אמרתי, יש פה מלא אנשים נותנים ידיים אחד לשני, ויאללה מתחילים ללכת. נותנים ידיים, אני לבן הקטן שהיה איתי שמואל. שמואל נותן למוישי, ומוישי לידידיה, והולכים, עולים את כל ההר בלי לעצור שנייה, לא מסתכלים לא על המסכים לא על החלוקות לא על הספרונים שמחלקים, לא כלום, עולים, מגיעים עד לציון, אני רואה שם את המעגלים אני אומר להם קדימה, לא ידעתי שזה בעצם דרך הכניסה, דרך המעגלים, עושים סיבוב אחד, אני שואל את מוישי - אני ככה פחדתי עליו קצת כי הוא קטנצ'יק - אני אומר לו הכל בסדר? הוא אומר לי: הרב לא הרגשתי ככה בחיים. עוד סיבוב. ככה עוברים את הנתיבים נכנסים למערה נכנסים לציון דקה פלוס מינוס יוצאים החוצה.

ידידיה אומר לי אני רוצה ללכת להדלקה של הרב עמאר. אמרתי לי אתה מדבר איתי סינית, אני בקושי יודע איפה אני נמצא עכשיו. לך תבדוק עכשיו 00:20, חמש דקות, אתה פה, גם אם בהדלקה מדליקים, אתה מגיע ואנחנו נלך ביחד. אין בעיה.

מוישי ושמואל אומרים לי שהם רעבים, אני אומר להם הנה ממול יש שלט 'בית התבשיל' לכו תקחו משהו, אתם אוכלים פה, דקה, באמת הם חזרו אחרי דקה עם שקיות, ישבו ברכו, ידידיה חוזר אחרי חמש דקות אומר לי אבא אני לא יודע איפה זה, אבל זה בכיוון שם, אם זה שם נלך, הולכים נכנסנים בדיוק מגיעים לאזור של ההדלקה של 'תולדות אהרן' בדיוק בדקה האחרונה שהאדמו"ר מדבר, ומתחיל קבלת עול מלכות שמים ה' הוא האלוקים אני זוכר שאני עומד שמה נאחז בהם, אבל בוכה. זה מעמד מרגש עשרים אלף איש שואגים את זה ה' הוא האלוקים, ה' מלך, שמע ישראל, אנחנו מסיימים, ואני רואה שמתחיל להיות שם דוחס עצום, ומגיע בחור וככה עוזר לנו לפלס את הדרך מהדוחס, הוא אומר לי תראה הילדים אדומים. זה לא מקום בשבילם. עוד מעט יתחיל הריקודים יהיה פה קשוח מאד.

אנחנו יוצאים משם, המקום היחיד משם, זה לגשת לרמפה הזאתי, מגיעים לסוף הרמפה, ושמה התחילה המפולת, אני והבן הקטן יותר שמואל על הרצפה, כמובן שברגע הזה אנחנו מתנתקים כולם אחד מהשני. אני שוכב על הגב, שמאול על הגב, כי אתה מנסה להיתפס לא ליפול, ואז אתה פשוט מחליק אחורה, ופשוט כולם נופלים אחד על השני. אתה בהתחלה חושב שזה סוג של בדיחה לא מוצלחת. בסדר, עוד שניה כולם יקומו, ואז אתה קולט שזה הרב יותר מסובך, אני מהחזה ומטה לא יכול לזוז סנטימטר. שמואל מתחיל לצרוח: אבא אני מת, אני מת, זועק וידוי ושמע ישראל. אין לי מה לעשות, יד אחת משוחררת, יד שניה עם המשקפיים לחוצה בפנים, ואנשים זורקים שם בקבוקי מים, אני זוכר שמישהו עובר ככה מעלי עם בקבוק, אני פשוט לוקח לו את זה ושופך על שמואל נותן לו לשתות, הוא צורח צורח אין לך מה לעזור לו, אני מנסה להרגיע אותו.

באיזשהו שלב אתה כבר מבין שזה מתקרב לכיוון מאד מאד מסויים מה שנקרא... מפסיק להרגיש כאבים, היה כאבים איומים בכל הגוף, אבל מפסיק להרגיש כאבים, מתחיל להרגיש - הייתי אומר סוג של רוגע, אתה מסתכל רואה את הגשר של הכהנים מעל, את הכוכבים, שומע את המוזיקה עדיין דולקת ומתחיל להתפלל, שמע ישראל וידוי, משום מה לא מבקש אפילו על הצלה, מתפלל על המשפחה על עם ישראל, ומבקש מהקדוש ברוך הוא שזה יהיה מהר וקל, ברור לי ששם אנחנו נמצאים.

כשמגיע פראמדיק ואומר לי תקום, שולפים אותי החוצה יחד עם השוטרים, אני לא מבין מה הוא רוצה מהחיים שלי, אותי מיד מפנים במצב בינוני עד קשה, אני צועק לכולם הבן שלי שם, אני בהכרה מלאה כל הזמן, אני צועק הבן שלי שם הבן שלי שם. הוא קם. כששלפו את שמואל השם יודע איך הוא נעמד על הרגליים, וצעק זה אבא שלי אל תקחו אותו, אבל לא נתנו לאף אחד לזוז.

מיד מפנים אותי ל'זיו' ומשם מתגלגלים העניינים שאנחנו לא יודעים למעשה, אני לא יודע מה קורה עם הילדים, אשתי מתקשרת, אני לא יכול לדבר כבר אני נותן את הטלפון לרופאה והיא מסבירה לה בקצרה, אז היא אומרת לי: היא רוצה אותך, אני בקושי יכול לדבר, באמבולנס איבדתי את הנשימה, אני בקושי נושם אני אומר לה תקשיבי אני לא יודע איפה הילדים, לא התלמיד מוישי ולא ידידיה ולא שמואל, זהו.

כשאני נכנסתי לסי-טי מצלצל הטלפון אני עונה, הוא שואל אותי אבא איפה אתה, איפה אתה? אני עם הלל, יופי, איפה הלל, מי זה הלל, אני במשטרה הלכתי לאנשים עם מצלמות אמרתי להם שאני לא מוצא את אבא, והם הפנו אותי לכאן. אמרתי, טוב לפחות יש מי שמטפל בו.

איפה ידידיה? אני מתקשר אל חבר מהתלמוד תורה - מלמד, אני אומר לו אתה שם, ידידיה, אני לא מוצא אותו ומוישי אני לא מוצא אותו אני לא יודע מה תעשה. שמואל מתקשר אלי אחרי דקה עוד הפעם ואומר לי שעושים למוישי החייאה אני שומע את זה, בדיוק מחדירים לי את החומר בסי-טי את החומר הזה, אני  לא בדיוק מה הוא מבצע אבל החיבור מתפוצץ אני קורס באותו רגע, קופצים עלי מהר, אתה רוצה למות? תביא את הטלפון.

עוברות השעות, לא מוצאים אותו, אמא שלי ואחים שלי מחפשים בכל בתי החולים באזור, פוריה, רמב"ם, ב-3 אומרים שיש ילד בן 13 שפינו אותו לרמב"ם במצב קשה, אנחנו אומרים בסדר במצב קשה אבל הוא חי. אמא שלי נוסעת לרמב"ם זה לא הוא. כל הזמן הזה באו לראיין אותנו, לא רוצים להתראיין לא היה שום עניין שום טעם.

הגיעו משטרה לתחקר מה שאני זוכר, אני זוכר שב-5 בבוקר נפתחת הדלת נכנסים איזה 6-7 שוטרים לחדר עם כמה אחיות, אני אומר להם תעצרו, הבנתי. מה הבנת? באנו לתחקר, אה, אז היא בררה לי מה הבנת, הסברתי: הבן שלי נעדר. יש לך בן נעדר, איך הוא תאר לי אותו, והיא מתחילה לפחות לנסות להפעיל לפחות את כוחות המשטרה שנמצאים שם שיחפשו, אמרתי תראו הוא יכול להיעלם, הוא נלחץ מסיטואציות, אולי הוא ברח לא יודע חפשו אותו, אולי הוא נפצע והוא באיזו פינה.

בערך ב-11-12 אני שומע שאח שלי הולך לאבו כביר. רגע אני מברר ומה שמעת משהו? לא אני רק הולך לשלול אפשרויות השיב האח. הזמן עובר בעצלתיים, כל כמה דקות טלפון, יש חדש? בערך ב-16-16:30 אני מתקשר לאשתי אני שומע אותה בוכה בוכה בוכה אני אומר לה: אמרו לך משהו? לא אבל תקשיב, אני שומע את הכרוז הלוויתו של הבחור משה, אמרתי אם הוא מת, הוא מת. אחרי חצי שעה, אני נמנמתי אני קם אני רואה שהטלפון לא נמצא אני מבקש מהחבר שהיה לידי, איפה הטלפון שלי, לא יודע, אני מחפש אותו, הוא אומר אה הנה, הוא אבל אין לו סוללה, תן לי אותו, אחרי משא ומתן של כמה רגעים הוא נותן לי אותו הוא יוצא מהחדר, אני מתקשר לאח שלי, הוא אומר לי ה' נתן ה' לקח יהי שם ה' מבורך.

אני אומר אוקיי, עוד שנייה אני אתחיל לבכות ולצרוח, עוד דקה, אבל הזמן קצר עוד שניה שבת, הילד הזה נקבר היום, עכשיו מתחיל מלחמת חורמה שהילד הזה ייקבר היום, ואחרי מאמצים והשתדלויות של בלי סוף גורמים, הגופה משוחררת ומתחיל מסע ההלוויה. התנאי: בלי הספדים בלי כלום ישר לסגולה פתח תקווה, בסדר גמור.

מגיעים לשם רגע זיהוי אחרון לפני הקבורה. זה לא הוא. אמא שלי מתקשרת אלי, אני אומר לה תקשיבי אני נמצא פה עם חבר שיש לו וואצאפ פתוח ומחכה, אני מחכה לראות את ההלוויה בשידור חי מה קורה מה העניין. היא אומרת: הבן שלך לא מוותר לך הוא רוצה שתהיה בהלוויה שלו.

אני מתקשר לד"ר זרקא מנהל בית החולים אני אומר לו תקשיב, הוא אומר לי שמעתי הכל. אני אומר לו תקשיב אני צריך דבר אחד, תן לי שחרור מוצאי שבת, אני לא יודע מה המצב שלי שחרר אותי במוצאי שבת. הוא אומר לי מוצאי שבת אתה יוצא מהבית חולים, אתה צריך המשך אשפוז זה יהיה העברה עם אמבולנס להלוויה ומשם להמשך אשפוז, אם לא אתה הולך הבייתה, ככה מסירות יוצאת דופן בא נקרא לזה ככה, כל ההתעניינות שלו זה באמת היה...

במוצאי שבת אנחנו יוצאים מגיעים להלוויה, שמה איך אומרים... עכשיו כמובן 45 קרבנות לא מספיק, מחפשים את הקרבן מי אשם, קרה אסון מישהו צריך לשלם את המחיר.

באו מערוצי התקשורת. באה כתבת אחת היא אומרת לי תקשיב קח את המצלמה קח את המקרופון קח את הטלפון שלי, אני מבטיחה לך באמונה שלמה, אני לא מקליטה כלום. אמרת אין אשמים השם בשמיים זה למצלמות, מי אשם? אני אומר לה גברתי אני יגיד לך מי את מדברת על אשמים באירוע, כן יש מלא, יש לי תנאי אחד, בטח שיש, אבל את רושמת כל מה שאני אומר, אמרתי לה: אני מדבר אך ורק בהתייחסות למוות של מוישי וידידיה, ברור.

אשם ראשון זה אני, לקחתי אותם, מה הקשר? תהתה, מותר לך, אמרתי לה: רושמת או לא?, זה ההרגשה שלי בסדר?. אשם שני, יש לך קשרים ברכבת ישראל? כן, תבדקי מי היה הנהג הקטר ב-20:55 רכבת 8170 בני ברק לכרמיאל, גם אשם לא קטן. הוא קירב אותנו לשם, נו אתה מבין שזה בדיחה, הגיבה. אמרת שאת מכבדת, השבתי. שלישי, הקבוצה השנייה של האוטובוסים בשאטלים 'יונייטד טורס' נהג ערבי אוטובוס ראשון, הוא פושע מועד הוא הביא אותי עד מירון פשע שאין עליו סליחה. בנוסף שוטר שכיוון אותי, עוד אנשים שזזו שאני יוכל להתקדם יותר מהר. כולם אשמים. איך ? נשמע לך? היא אומרת מה זה פורים מה זו הבדיחה הזו. אני אומר לה את התחלת...

לחפש אשמים, במילים אחרות זה אומר אני לא רוצה להאמין. אשם זה אומר אני לוקח בן אדם מפיל עליו את כל התיק, ואני אומר לו תקשיב טוב, לו יצויר שאתה היית נוהג אחרת זה לא היה קורה. זה לא נכון, אותם 45 איש היו נהרגים יהיה אשר יהיה, זה הכל זה לא משנה מה ינקטו ומה יעשו, יש לי עדויות של אנשים שהיו ברמפה הזאתי, ב-21:00 ב-22:00 בדוחס עצום, ולא קרה שום דבר, לא היה יותר דוחס ב-00:35 ממש לא. הקדוש ברוך הוא החליט זה הזמן, זה היה הרגע.

בא אתמול הבן של האדמו"ר מתולדות אהרן, הוא לקח את המקרה מאד ללב הוא בצער גדול. אמרתי אני רוצה לפגוש את האדמו"ר ולהגיד לו מילה אחת, יישר כח אני חייב לך הכרת הטוב, בזכותך הבן שלי עלה לשמיים אחרי קבלת עול שמיים.

אמרו לי פה אנשים בטח לא תלך למירון, אמרתי להם שבעזרת השם שבוע הבא בלי נדר, אני נוסע למירון לשאול את רבי שמעון, מה שלום התלמיד שלי מה שלום הבן שלי, התאקלמו בישיבה? הכל בסדר? הם צריכים משהו שאני יכול לעזור להם מפה? זה ההסתכלות, זה הסתכלות אמתית.

הקדוש ברוך הוא, למה הוא עשה לא יודע, לא יודע אין לי הסבר, אני לא מזכיר שלו, אין לי קשרים למעלה, אחרי מאה ועשרים אם יגיע לי אני אדע ואם לא לא, אני יודע שהנשמות האלו הגיעו לתיקון שלהם נשמות יקרות ואהובות מאד, אני משתדל לקיים את מה שאנחנו אומרים בפיוט לפני תקיעת שופר 'עין במר ולב שמח' אני בוכה ואני מצטער כי אני ארצי וגשמי ואני רוצה אותם פה לידי, ואני שמח על איפה שהם נמצאים, והלוואי עלי כשיגיע הזמן שלי לצאת מהעולם זה יהיה בקדושה ובטהרה כמוהם, זה מה שיש לי להגיד.

אם יש מסר שאפשר להעביר הלאה, אם אני יכול להעביר גם של ידידיה וגם של מוישי מה אפשר לחייב אותנו: אנחנו חיים בתקופה של פילוג ושנאה תקופה משוגעת לגמרי, המסר צריך להיות אחדות, אנחנו יודעים לעשות את זה יופי באסונות, לא צריך להגיע לאסונות, אנחנו יכולים לעשות את זה יופי ברחובות יום יום, לדעת להסתכל על השני במשקפיים שלו לא במשקפיים שלי, ואם הדרך שלו שונה אני אכבד אותו, איך אומרים לתת לו את המקום הראוי לו, הכל בסדר, אני אוהב אותך בראש ובראשונה כי אתה יהודי ואני מכבד אותך כי אתה יהודי, מה הלאה ימני שמאלני מה בחרת מה לא בחרת סיפורי סבתא.

בדרכים שונות עם ישראל תמיד היה מפולג ל-12 שבטים תמיד, המסר שיוצא מפה זה אמונה ואחדות, זה הכל. יש הרבה דברים שצריכים חיזוק, אבל מה שמאחד את עם ישראל זה אחדות, פלגים זרים, הכל מעולה כל אחד צריך לשמר את הדרך שלו, בוודאי, אבל בראש ובראשונה יש משהו מאחד בינינו אנחנו יהודים, אחרי זה כל אחד יבחר את דרכו בסדר גמור, הכל בסדר אבל קודם כל לדעת לאהוב אחד את השני אנחנו יהודים, קודם כל. אם ידידיה יכל לקום ומוישי זה מה שהם היו אומרים ואני אומר את זה כאחד שהכיר אותם לעומק, הכי לעומק שיש. הקדוש ברוך הוא מדבר איתנו.

תראה את התמונות של ה-45, כל פלג שלח נציגות למעלה ולא סתם תסתכל על הרמפה הזאתי ותישם נקודות, המקום המשוער של ההרוגים זה על כל הרמפה, הקדוש ברוך הוא חיפש את הזמן את המקום, נשאר לנו רק לקנאות בהם, זה קשה זה כואב, בטח. ישבתי בבוקר, קמתי מוקדם, בוכה, כן כואב לי ואני שואל את עצמי תוך כדי בכי אז אתה לא מאמין או כן מאמין, אני מאמין עד הסוף, כואב לי כי אני ארצי ואני גשמי ואני רוצה אותם פה, ואני שמח בשבילו, אני שמח בשביל ידידיה ואני שמח בשביל מוישי, כן.

שאלו המלאכים את הקדוש ברוך הוא מה יהיה הסוף של רבי עקיבא, מסרקות של ברזל, זו תורה וזו שכרה, מה הוא ענה להם? שתקו! אם לא אני מחזיר את העולם לתוהו ובוהו. נשאלת השאלה זו תשובה? שקט, ואם לא אני מחריב את הכל? שאלו שאלה, כביכול הקדוש ברוך הוא יכול להגיד אני לא רוצה לענות תשובה. אז מה זה מחזיר את העולם לתוהו ובוהו, איזו תשובה זו. משל למלך שרצה שיתפרו לו בגדים מבד שייצרו את זה עבורו קנה כמה קילומטרים של חוט הביא את זה לחייט, אמר לו תקשיב תפור לי בבקשה מזה, תעשה בדים תפור לי בגדים. תפר הכל יצא מושלם נאה הכל מצויין, הגיע אותו צר עין אמר למלך: הוא גנב 2 מטר חוט. לגנוב מהמלך? קורא לחייט, אומר לו זה נכון? גנבת 2 מטר חוט? הוא אומר לא גנבתי ס"מ, אבל כדי להוכיח לך את זה אני צריך לפרק את הבגדים מחדש להחזיר אותם למצב של חוט ולהראות לך שלא גנבתי . זה מה שענה הקדוש ברוך הוא למלאכים. תרצו תשובות אני צריך לפרק את העולם להחזיר אותו לתוהו ובוהו, תבינו איך זה עובד, אנחנו לא שואלים שאלות, יש לנו אמונה שלמה שמה שהיה צריך לקרות קרה.

איך אתה מתחזק באמונה נשאל האב: אני מחזק את עצמי מדיבור לדיבור מרגע לרגע, אני לא מלאך, אני מדבר ואני חוזר ואני אומר את זה, כדי לשרש את זה בעצמי. אדם שהוא לא מאמין הוא אדם מסכן, אדם שסוחב את כל הנקיפות מצפון האלו על הגב שלו, מה יכולתי לעשות מה לא יכולתי לעשות, אם אני אדם לא מאמין אני צריך לעלות על הגג ולקפוץ, אני לקחתי אותם, אחריות שלי. אני ידעתי בוודאות שעשיתי כל מה שיכולתי ולא יכולתי לעשות כלום מעבר, אני את עצמי לא הצלתי.

בהתייחסות למפגש עם משפחת לוי הוריו של תלמידו מוישי אמר: שמעת את התיאורים אני כבר הייתי שם, אבל אמרתי, אבא של מוישי לא היה שם אין לו כלים להבין מה היה שם. בעזרת השם בקרוב אני רוצה לנסוע איתו לשם להראות לו להסביר לו, להיות איתו ביחד שם, יש לנו בן משותף.

אני לא יודע מה הוא מרגיש, אולי הוא כועס, אני מזמין אמבולנס ונוסע לשם, מלווים אותי, אני עולה לשם כמובן לא יכול לעצור את הדמעות, טבעי, אני בן אדם, ואני אומר לו סליחה, אני עשיתי מה שיכולתי. הוא אומר לי אני אהבתי אותך עד היום, אני אוהב אותך פי מיליון, אתה הגשמת את הרצון של הבן שלי, אני אומר לו בטח... תראה לאיפה לקחתי אותו. אז הוא אומר לי תקשיב, תחשוב שאני בא אליך ואומר לך יש לי איזו נבואה שמוישי ימות ביום חמישי בערב, נתנו לי לבחור 2 אפשרויות, או ליד הבית מאיזה רכב שדורס אותו, או במירון בקדושה ובטהרה בזמן הכי קדוש במקום קדוש בצורה קדושה, אין לי אומץ. אתה מוכן לקחת אותו בשבילי? היית אומר לי לא?! זה מילים של אבא, ואם הוא מסוגל מה שנקרא ככה להאמין, אני גם חייב לחזק את עצמי להאמין בצורה כזו.

אני מאושר שבורא עולם בחר בי, הבן הזה תראה יש שם דף עם כל הקבלות שהוא קיבל, אני אמרתי לפני שקברו את הבן בהספדים בהלוויה, שהיינו במבחן ואני לא התקבלתי, אני הייתי שם אני הרגשתי במבחן. רבי דוד אבוחצירא שלח אלי שליח אתמול אמר לי את המילים הללו 'כל מי שהיה שם ברמפה הזו מחוץ היה במבחן', הוא אומר לי 'אני יגיד לך אבל משהו קשה, בחרו רק את הא' א' א'', אמרתי לו אני מבין אני לא כזה, הלוואי ואני יגיע.

יש עדויות של חברים שלו מהכיתה, יש עדויות של הבלן של המקווה, אני אמרתי שאני לצערי לא נולדתי חסידישער שהולך למקווה ביום שישי, הוא היה הרבה פעמים מבקש ללכת, אמרתי לו לא! הבלן מספר לי שהוא היה הולך כל יום, היה הסכם שהוא לא מגלה. יום רביעי האחרון הוא טבל 310 טבילות לפי עדות של הבלן, אני כל החיים שלי לא טבלתי 310, אני יכול לדבר? אני יכול לומר משהו?.

קבלות שחשוב לי שיקבלו? ידידיה בא ומדבר דבר שמועיל לכל עם ישראל זה אמונה כי אנחנו חושבים היום ומדמיינים שאנחנו מנהלים את עצמינו, אמונה. שני, זה אחדות. זה המילים מי שרוצה להוסיף עוד קבלות הלוואי, כל קבל זה עוד יותר טוב. אבל זה השורש של הדברים פה נמצא הכל, אנחנו צריכים להאמין באמת גם אנחנו בעצמנו כן, קשה לנו להאמין.

בוא נבוא ונציב את הדברים על השולחן, קשה לנו להאמין, קל לנו לחפש לקחת אשמים להגיד לו תתבייש לך אתה אשם, לא אין, שקר, יש מושג של להפיק לקחים זה משהו אחר, אני גם רוצה לדעת בעזרת ה' שנה הבאה אני מזמין את מיש רוצה להצטרף אלי ובוודאי שאני אלך למירון, אני רוצה לדעת שאני מגיע שמבחינת בשר ודם עשו את המקסימום האפשרי, הקדוש ברוך הוא יחליט אם זה ייגמר בשלום או לא, זה נקרא הפקת לקחים, אבל אשמים? לא כאן, אנחנו לא...

כל אחד יעשה את החשבון שלו, באון המון אנשים מכל הארץ קיבלו המון קבלות, ואני שמח על כל דבר ודבר יישר כח, אבל בראש ובראשונה אמונה ואחדות, כל תוספת הלוואי.