המתנדב משחזר: "בנצי נוהג ובוכה, אני עושה החייאה ומזיל דמעות"

אחרי שהגוף החל לחזור לעצמו, אני מתחיל לחשוב על איך שדמיינתי את ל"ג בעומר, ואיך היום השמח כל כך - באמת הסתיים. כבכל שנה, אני משתדל לעלות למירון, שם אני מתנדב ככונן במגן דוד אדום וכנהג ב'עזר מציון' שמשנע את העולים לרגל, אשר מוגבלים וצריכים סיוע לעלות להר.

השנה, החלטתי שאני צריך קצת חופש ואני משאיר את הזמן לעצמי. עליתי ביום שלישי בערב למתחם זק"א, שם הייתי אמור לשהות עד יום ראשון בבוקר. סייעתי בלוגיסטיקה לקראת ההילולה הגדולה: מהכנת עמדות הטענה לפלאפונים, מים קרים לעולים בהר, פינת השבת אבידה ועד מערכת כריזה לאיתור ילדים נעדרים - כפי שיכול להתרחש בכל אירוע המוני.

הכל מתנהל כרגיל. ליל ההילולה מגיע, הדלקה של בויאן, ברקע עשרות אלפי ילדים עוברים דרך מתחם זק"א ומקבלים צמיד זיהוי על היד למקרה וילכו לאיבוד. השמחה שולטת בכל ההר, מוזיקה וריקודים מכל מקום והכל נראה כמו חזרה לשיגרה. הכי יפה לאחר השנה האחרונה.

השעה 00:50 אחרי חצות, רץ אליי מתנדב זק"א היקר נחמן רביבו ואומר לי: "אהרן בוא, יש אירוע חריג, מנסים להבין איפה ומה. ואז יוצאת הודעת ביטול ונושמים לרווחה" אני עומד בכניסה לחפ"ק של זק"א שנמצא במעלה ההר, בדיוק בצומת המרכזי שמירון, ואני רואה כוחות גדולים זורמים למעלה. מבין שכנראה בכל זאת יש משהו. אני מדליק את מכשיר הקשר של מד"א שנמצא ברשותי והיה מכובה, ומבין שמתחולל משהו לא ברור עדיין על ההר. לפתע מכריזים בקשר על החייאה בנקודה 102 שסמוכה לאזור שבו אני נמצא.

אני לוקח איתי שני חובשים נוספים ויוצא לכיוון. מנסה לפלס דרך בין כל ההמון. מגיע לנקודה, אך לא מוצא כלום. אני ממשיך לכיוון הציון, שם אני רואה את הכוחות זורמים ועדיין לא מבין מה קרה. ליידי נעצר הכונן היקר בנצי הימל עם טרקטורון של מד"א. תוך כדי מעמיסים עליו בן אדם מבוגר ובנצי אומר לי: "אהרן, תעלה מאחור, תעשה עיסויים". אנחנו מפנים את הפצוע למרפאה שנמצאת בתחתית ההר. אני מוצא את עצמי מתחיל לעשות החייאה. דפיברילטור מחובר, מוציא אמבו (מכשיר הנשמה), חמצן ומתחיל להנשים. הדרכים עדיין חסומות באלפי אנשים. הם עדיין לא מבינים או מעכלים מה קרה, בדיוק כמוני.

לאחר כמה דקות מגיעים למרפאה, שם כבר קיבלו דיווח על האירוע החריג. מביאים את הפצוע הראשון למרפאה תוך כדי החייאה, מניחים על המיטה ומשאירים לטיפול הצוות במקום ובנצי מושך אותי ואומר לי: "אהרן בוא, יש עוד פצועים".

חוזרים שוב למעלה ההר, לכניסה לציון. ושוב מעמיסים לנו פצוע נוסף, הפעם יותר צעיר. אנחנו מפנים אותו למטה תוך כדי החייאה. מגיעים למטה, כבר מחכים לנו בחוץ. מורידים את הפצוע ועולים שוב לכיוון הציון. מעמיסים שוב פצוע ומפנים תוך כדי החייאה וחוזר חלילה. מגיעים למרפאה, והפעם עולה רופא לטרקטורון. מבקש ממני לבדוק אישונים. אני בודק ואומר לו שהאישונים מורחבים. הוא אומר לי: "תעצור החייאה ולשים את הפצוע בצד". ואז אני מבין שמשהו נורא מתחולל בהר. עולה ויורד עוד 3 פעמים, כל פעם מפנים תוך כדי החייאה, בנצי נוהג מקדימה ובוכה תוך כדי ואני עושה עיסויים ומוזיל דמעות.

אחרי הפינוי השישי אנחנו עולים לציון ואז מורידים את הפצוע לרחבה מאחור, נקודת ריכוז החללים. שם אני מגלה זוועה חדשה: 16 גופות מונחות על הרצפה מכוסות בשקיות של זק"א. אז אני מתחיל להבין קצת את מימדי האסון.

עוזב את הטרקטרון, נפרד מבנצי שכולו דומע ומבין שעכשיו אני צריך להפוך את הכובע למתנדב זק"א. רופא מד"א, דוקטור רועי בבילה עובר גופה גופה ומוציא סטריפ עם קו ישר – קובע מוות בזה אחר זה.

אני ומתנדבים נוספים מתחילים להכניס את הגופות לשקיות. לאט לאט זורמות למקום עוד ועוד גופות נפטרים. כשהגיעו למספר 28, הוחלט להעביר את כולם למקום סגור במתחם ליד. אז, כל ארבעה מתנדבים תופסים אלונקה ומתחילה שיירת נפטרים לכיוון אוהל צדקת הרשב"י. אחרי שכל ה-28 נפטרים הועברו, אני חוזר למקום בליווי מתנדב נוסף ומתחיל לאסוף ממצאים: כרטיסי אשראי שנפלו מהכיסים, טלפונים ששוכבים על הרצפה חלקם מצלצלים ועל הצג מספרים של הורים או חברים דואגים, שאני מבין שאת יקיריהם הם כבר לא יזכו לראות.

אוספים את כל החפצים והממצאים וחוזרים לאוהל צדקת הרשב"י. מתחילים להגיע לשם עוד נפטרים באמבולנסים שונים. אנחנו ממשיכים לספור גופות ומגיעים למספר 39. אני כבר מתחיל להרגיש לא טוב, חוזר לחפ"ק של זק"א ושם אני רואה הורים מודאגים ובוכים לגורל ילדיהם, בחורים שדואגים לשלום אחיהם. רק צער ובלאגן שורר במקום. הבנתי שאני בהר מירון כבר לא יכול להישאר. זה עושה לי לא טוב ארזתי את החפצים, קראתי לחבר שינהג לי וחזרתי לכיון הבית במרכז הארץ, כשאני יודע שחברי מארגון זק"א נשארו במקום ומטפלים בצורה הכי טובה ומכבדת במה שנותר לכבד.

"מצילים את מה שניתן להציל, ומכבדים את מה שנותר לכבד". שלא נדע עוד צער בעם ישראל ושניפגש תמיד רק באירועים משמחים. אהרון.