הזוי ומפחיד: הילד האוטיסט ידע על יום מותו וחזר לחיים • צפו

סיפור מטלטל ומצמרר על הנער משה תהילה בן ה-18 המתגורר בבני ברק, נער עם אוטיזם שלפני כשבוע הודיע למשפחתו כי הגיע זמנו להיפטר מהעולם וכי הוא סיים את תפקידו.

בראיון ל'בחדרי חרדים' מתארת האם מיכל את כל שאירע מיום ראשון בשבוע שעבר ועד לסוף המצמרר, כיצד הגיבו וכיצד פעלו בניסיון לבטל את הגזירה?

איך בעצם הכל התחיל?

מיכל מספרת: הסיפור המצמרר והמטלטל שעברנו במשך חמישה ימים שלמים, ביום ראשון בשבוע שעבר שמנו לב שמשה לא מתנהג כרגיל, היו לו מבטים חודרניים (כמו שאומרים עיניים מדברות) ולרוב הסתכל כלפי מטה, והיה קצת שקט מדי.

"ביום שני" ממשיכה מיכל ומתארת, "הגעתי לקחת את הילד מבית הספר, כאשר מישהי מהצוות אמרה שמשה לא היה במיטבו, הוא לא אכל כרגיל, מרבה לשכב בספה ולא רצה לקום לפעילויות.

מיד שהגענו לבית, משה נשכב על הספה, כיסה את ראשו ולא רצה לצפות במחשב ולא לאכול וכשניגשתי להסיר את השמיכה מעליו גיליתי שמשה בוכה ומזיל דמעות, דבר שלא אופייני לו ובטח לא כתוצאה מגורם חיצוני אלה מסיבה פנימית.

שאלנו אותו דרך האייפד מה קרה לך? והוא ענה כלום".

מה הכוונה דרך האייפד? הוא מתקשר אתכם דרכו?

מיכל: כן, הדרך בה הוא מתקשר איתנו היא בעזרת האייפד, דרכו הוא מקליד לנו מה שהוא רוצה לומר.

ממשיכה מיכל ומספרת: שאלנו אותו מה הסיבה שהוא בוכה? והוא ענה: כי אני מפחד מהשם שהוא מעניש אותי על מעשים שעשיתי בדורות קודמים ועכשיו אני משלם מחיר כבד ואז הוא הוסיף: "בעוד מספר ימים אני נפרד מכם סיימתי את התיקון שלי ואני הולך לעולם שכולו טוב לעולם האמיתי"

"מיד אמרתי לו בבהלה" מתארת מיכל "מה? נפרד מאיתנו? מה פתאום זה אולי סתם מחשבה שתעבור לך. והוא ענה לי: "לא אמא אני מכין אתכם, אני לא רוצה שתתמוטטו ולכן אני מודיע לכם שבשבת הקרובה אני מסיים את תפקידי במיתת נשיקה בליל שבת".

וואו מה אמרת וכיצד הגבת לשמע הדברים?

מיכל: ההלם של ביתי ושלי גרם לנו לשנייה לחשוב שזה משהו שיעבור לו למרות שמתוך השנה שמתכתב איתנו אמר דברים אמיתיים דברים שקרו בבית הספר ולאחר בירור נמצא נכון וכו..אנחנו מתקשרות לביתי הגדולה ולבעלי בבכיות "תבואו תראו מה משה כתב".

והוא המשיך להקליד שהוא מבקש סליחה שככה הוא צריך לצער אותנו אבל זה דרך העולם שאדם מסיים את תפקידו הוא נפרד מהעולם הזה, וביתי בכתה ואמרה לו: אני רוצה שתהיה בחתונה שלי והוא ענה: "סליחה אני מצטער, אני ישמח איתך מלמעלה".

לא רוצה לתאר לכם איך התייפחנו מבכי, ממשיכה מיכל ומספרת: הוא עשה לנו רשימה מה הוא רוצה שנעשה איתו בימים האלה עד שבת.

ברשימה הוא כתב: ללכת לכותל, להניח תפילין, להתפלל ולומר תהילים, לברך איתו, ללכת לבאולינג, ללכת לבריכה, לראות את כל המשפחה המורחבת ולהיות בהופעה של ישי ריבו (לא הגזים).

כמובן כבר באותו יום אמרנו לו אל תחרוץ את גורלך אנחנו נלך לבקש ברכות של רבנים ולהתחנן בקברות צדיקים ולעשות תיקון הנפש כדי שתשאר איתנו, והוא ענה: "אין סיכוי אני לא רוצה שתתאכזבו" כל מילה או משפט בסגנון כזה הקפיץ לנו את הלב וגרם לנו להתפרץ מבכי.

ואז המשיך וכתב לנו: עוד היום רוצה ללכת לבאולינג. כמובן ביתי הגדולה הגיעה מירושלים בתוך שעה והלכנו לבאולינג כאשר העיניים שלנו נפוחות מבכי לא מעכלים פשוט עושים מה שביקש.

משה היה שקט עם מבטים מפחדים כאלה, כשאמרתי לו משה תחייך, תשמח , הוא כתב לי: "אני שמח את לא שמחה"

בלילה לאחר שנירדם ניסינו להבין מה קורה פה, קוראים את העמודים שכתב כמה פעמים ולא מאמינים מה עושים? איך ממשיכים מפה? הוא ביקש להמשיך ללכת לבית הספר כרגיל ועדיין לא לספר לאף אחד. הרגשנו בתוך חלום רע.

מה החלטתם לעשות בכל זאת?

מיכל: החלטנו להתקשר לארגון שעושים פדיון נפש, סיפרתי להם מה כתב, ואמרו לי תשאלי אותו האם התיקון הזה יעזור? והוא ענה: "במקרים אחרים הם מצילים חיים במקרה שלי זה לא יעזור".

ממשיכה מיכל ואומרת: הנחישות שלו הטריפה אותנו מאיפה הוא הביא את זה?

למחרת יום שלישי ביקש ללכת לבית הספר ומשם לכותל, זה היה ליל יום הזיכרון וחשבנו בטח הכותל סגור. אך עם הרבה סיעתא דישמיא קיבלנו אישור להיכנס עם הרכב לתוך הכותל, נכנסנו למנהרות הכותל, לקודש הקודשים, התייפחנו מבכי אנשים נגשו אלינו ביקשו שמות לבקש בשבילנו, היה מחזה קשה מנשוא.

"באותו יום שלקחתי את משה" מיכל ממשיכה לספר, "מישהי מצוות ביה"ס אומרת לי שהיא מודאגת ממשה, כיוון שהיה יומולדת בכיתה ובזמן כזה משה מתלהב מהשירים ומהממתקים ופתאום, כלום, רוצה לשכב בספה, לא מדבר אליו כלום.

שאלנו את משה מה אתה אומר על מה שהיא אמרה לאמא? והוא כתב: "תגידי להם שאני עובר משהו קשה, שיניחו לי ורק יתנו לי נשיקות שאני יבקש" באמת ביקש מהם הרבה נשיקות ואמר להם אני אוהב אותך".

"היינו גמורים" מתארת מיכל את הקושי, "לא ידענו מה לעשות, בעלי שיתף את רבו ופשוט ישבו שתיהם ובכו מרורים, אני עדין בזמן העיכול בכיתי בלי סוף ולא יכולתי לחשוב שאכן הדבר הזה יקרה.

משה הוא חלק מהזהות שלי, כל היום אני סביבו בלעדיו אני לא חצי בן אדם אני כלום, אילו המחשבות שרצו במוחי באותם הרגעים".

"והוא" כך ממשיכה מיכל לתאר, "ממשיך לכתוב, הוא כתב לכל אחד מאיתנו מכתב פרידה פשוט לבכות, אמאלה איזו שפה, מזכיר כל מיני דברים מהעבר על כל ההשקעה שאני כבר שכחתי, כתב אני חייב לך את החיים שלי את האמנת בי מאז ומתמיד, כל משפט שהיה כתוב כמו חץ בלב".

מה הוא כתב לך? לבעלך? ולאחיות?

מיכל: הוא כתב לי "עכשיו יהיה לך הרבה זמן את צריכה להרצות לאמהות לילדים מיוחדים איך מאמינים בילדים שלהם ולא משנה איך הם מתנהגים תספרי להם מה יצא ממני? פשוט הרג אותנו.

הוא כתב לבעלי מכתב שגרם לו כמעט להתעלף ולאבד נשימה, כתב על המסירות ללא גבול ועל איזה אדם הוא כאבא, כבעל וכאדם בעבודה ועל האיש חסד שהוא, אומרת מיכל: לא עמדנו בזה

במכתב שכתב לאחיותיו הוא רשם עד כמה הן עזרו לו ודאגו לו. והוא משך להם בשיער והרביץ להן וביקש סליחה, מחילה ואמר שזה כיפר להן על העוונות. הוא הוסיף שהביאו לו הרבה חום ואהבה אמיתית ואמר שמצטער שלא יהיה בחתונה שלהם אבל מבטיח שידאג להם מלמעלה ויבוא אליהם בחלום.

כתב ארוכות לכל אחד ואחד הרבה לבקש סליחה וביקש שנהיה מאוחדים ושמחים תמיד. וכמה זה חשוב אצל הקב"ה וגם אמר ממי אנחנו צריכים לבקש סליחה השתגענו מאיפה הוא יודע מאיפה הוא מכיר שמות של אנשים?

ממש מצמרר, כיצד הגבתם לכל מה שאמר לכם?

מיכל: נשארנו עם פה פעור ללא מילים, כל שורה יותר עוצרת נשימה משורה שלפניה פשוט.

כל פעם שאמרנו לו משה אנחנו נעשה הכל שהגזירה תתבטל והוא אמר: אני לא חולה שאני צריך ישועה, אני סיימתי את תפקידי בעולם הזה את התיקון שלי וזהו.

מה עשית בכדי לנסות לבטל את הגזירה?

מיכל: כאשר ראיתי שהוא כ"כ נחוש, ביקשתי מכל המשפחה המורחבת לקבל על עצמם משהו ולשמוע 5 סיפורי ישועות בקו הישועות ולכוון לישועה למשפחה שלנו עד למוצאי שבת.

ברור שהם לא ידעו על מה מדובר. וזה גרם להם ללחץ ומתחים אבל נרתמו לבקשה ללא שאלות. ברור שראיתי על פניהם את הדאגה והפחד שלהם, אמרתי למשה שאנחנו וכל המשפחה שומעים את קו הישועות למענו ואנחנו מאמינים שזה יעשה רעש גדול בשמים הוא אמר תנסי והוסיף כל הכבוד למשפחה.

כל פעם שכתב התפרצנו בבכי והוא ביקש אל תבכו לידי זה כואב לי שאני גורם לכם לכאב.

"יום רביעי בבוקר" ממשיכה מיכל לספר: לאחר שהורדתי את משה בבית הספר הלכתי לציון של הרב עובדיה זצ"ל השתטחתי על הקבר, בכיתי את נשמתי התחננתי לה' שישאיר לנו את משה בחיים, הילד הזה הוא כל כולי כל עולמי אמרתי תהילים התפללתי 4 שעות וחזרתי לקחת אותו.

מישהו מהצוות שאל האם קרה משהו? ברור שאמרתי לו שלא. ואיזה מקסימים הם שאלו פעם אחר פעם אולי משה לא מרגיש טוב, אבל הניחו לנו אמרתי שהוא כתב לנו ואני לא יכולה לספר רק הכילו אותנו היו איתנו. בטוח לא העלו על דעתם מה עובר עלינו ומה הסיבה להתנהגות המדאיגה של משה..  פשוט מקסימים.

הביקור בציון עשה לי טוב דיברתי עם ה' וחזרתי הביתה מחוזקת מאד, התחלתי להאמין שה' יכול הכל וגם לפי בקשת משה התחלתי להיות שמחה ממש. וזה השפיע על בני הבית.

מה עשיתם לפני שבת, איך התארגנתם למצב?

מיכל: משה הכין לנו תוכנית, מה לעשות לפני שזה יקרה, מתי זה יקרה בדיוק, מה לעשות אחרי, איך להודיע לאמא שלי שגרה מתחתיי ובאיזה זמן, איפה רוצה להקבר, כתב לבעלי מה הוא רוצה שיגיד בהספד אמא שה' לא ינסה אף אחד בנסיון הזה.

הוא ביקש פיג'מה חדשה לליל שבת גזירת ציפורניים ברגליים ובידיים, פשוט מפחיד, ממשיכה מיכל ומתארת: לא הותיר לנו דבר מלבד לדמיין את המודעות אבל בבנין שלנו שכתוב את שמו באותיות גדולות (שיזכה לאריכות ימים ושנים עד 120 בבריאות בשמחה ובאושר גדול)

החלטתי שהשבת הזו תהיה שבת הכי הכי מיוחדת מכל השבתות קניתי פרחים יקרים ויפים, שולחן עם כלים נאים התלבשנו התאפרנו התיפיפנו ומשה מרגיש רואה וכותב לנו: "תודה שאתם משמחים אותי זה מצווה גדולה לשמח אדם לפני מותו"

ולאחר שכתב עוד מילות פרידה משה ישב בסלון לאחר שבעלי הניח לו תפילין אמרתי לו: "משה תקשיב לי, אני יודעת שכל מה שאתה אומר זה נכון וזה אמיתי ייתכן וכן סיימת את תפקידך, את תיקונך בעולם הזה וזה הזמן שאתה צריך להפרד מאיתנו אבל.

רגע הנחת התפילין למשה. 

ה' יכול הכל ומה שאתה אומר זה דרך הטבע והקב"ה יכול לעשות דברים מעל הטבע ואני מאמינה באמונה שלמה שבזכות כל הקבלות שהמשפחה קיבלה ושמיעת קו הישועות יהיה נס גדול שאנחנו נכנס לחדר בשבת בבוקר ואתה תהיה איתנו ובמוצ"ש ניסע לכותל להודות, אתה מבין?

והוא כתב: אני מבין ואת צודקת שה' יכול הכל אבל במקרה שלי אין סיכוי. שאלתי אותו כאשר תקום בשבת בבוקר לדעתך זה אומר שהגזירה התבטלה? אמר כן. וניסע לכותל להודות? והוא אמר: סגור אבל זה לא יקרה.

בוודאי כבר התייאשת מלקוות לטוב?

מיכל: אני המשכתי באמונה הפנימית שלי שאין עוד מלבדו, למרות שלפי הכתיבה שלו באמת שלא נותר סיכוי, הוא מאד שייכנע שסיים את תפקידו ומה שנותר זה שחררו אותי.

ואז שאלתי אותו אתה רוצה להשאר איתנו? אמר בטח, ברור אבל לה' יש תוכניות אחרות בשבילי, וזה נתן בי דחף להמשיך לעשות הכל ע"מ לרקוע שחקים בשמים שיהיה כאן נס ומשה ישאר איתנו.

חצי שעה לפני שבת כולנו לבושים הבית נוצץ ריח של מאכלים טעימים בבית ואנחנו מצטלמים מכל כיון מסריטים חיבוקים נשיקות מי שהיה רואה אותנו מהצד היה חושב כאילו שבת שבע ברכות או במוצ"ש ווארט לילדה היתה אוירה מיוחדת.

 ו....תמונה אחרונה לפני כניסת שבת ואז כתב לנו שוב ברכה לפרידה.

נכנסת שבת ואני מאריכה בהדלקת נרות מבקשת מתחננת שבורא עולם ירחם עלינו ויעשה לנו נס גדול שנוכל להגדיל את שמו וכולנו יצאנו לאחותי לפי בקשתו של משה. כמו בכל שבת נהנה שהיא מפרגנת לו צלחת מהאוכל של שבת כולנו יוצאים שמחים משה עם חליפה חתיך שמח מאושר..

אצל אחותי הוא התרגש מאד גם דמע, זו דודה שהוא מאד אוהב דואגת לו במיוחד, בדיוק היה לה יומולדת הוא אחז לה את הידיים ואמר לה" אני אוהב אותך מזל טוב"

הבנות שלי מצד אחד שמחות איתו ומצד שני קופאות רק מהמחשבה מה יהיה עם אחותי שראתה אותו ותוך כמה שעות נעלם לה. ירדתי ממנה וביקשתי בקול מהקב"ה רק בשבילה תשאיר לנו את הילד היא לא תעמוד בזה.

ממשיכה מיכל ומתארת את הרגעים הקשים: הגיע שלום עליכם משה לא רוצה לשבת בשולחן רץ למיטה שוכב ושם שמיכה עליו לא ויתרנו לו ישבנו לידו והגיע הזמן שבעלי בירך אותו, שם ידיים על ראשו ורק ה' יודע מה אמר, מה יש לומר? תנוח על משכבך בשלום? תהיה מליץ יושר עלינו? או שתגדל לתורה לחופה ולמעשים טובים, שתמיד תהיה רגוע, שמח, חייכן ומלא חיות?

מהרגע הזה בלי מילים רק המחשבות והמתח שהיה באוויר היה נראה שכל פעולה שעושה זה פעולה אחרונה.. כל אחד רצה ליטול לו ידים, לברך איתו לשבת לידו, להאכיל אותו (בשיגרה זה גם כך אבל באותו רגע פשוט רבנו על זה)

אכלנו איתו את הדגים הלבשנו לו את הפיג'מה החדשה, שרנו שמנו לו בושם כרגיל והוא רץ למיטה לא רצה להישאר איתנו, הדבר הקשה היה המבטים החודרים שלו העיניים המבריקות שכאשר המבטים נתקלים אחד בשני מיד מוריד את העיניים כלפי מטה.

הגיע השעה שבה ביקש שנכניס אותו לחדר נכנסנו. ושכבנו כולם לידו שרנו את שירי השבת במיטתו כולם סביבו והוא מחייך, המשכנו לשירי נשמה, השעה עשר ורבע והוא נראה עייף אמרנו איתו שמע ישראל נישקנו וחיבקנו אותו בלי סוף

ו....יצאנו מהחדר למרות שאמר לסגור את הדלת השארתי פתוח כך שאני רואה אותו משולחן שבת ואמרתי לו "משה אם אתה רוצה אתה מוזמן לבוא לאכול מנה שניה"

כל רגע שלח לי נשיקות מרחוק ואני שלווה רגועה מה שהיה לי בראש זה הבנות שלי והאחריות שיש לי כרגע לכל מבט שלי, לכל מילה שלי ובטח לא לבכי שלי. הייתי ניראת (מקווה) כמו בשבת רגילה דיברנו על אה ועל דא פתאום בעלי מספר לנו שלמד לפני שבת, הלכות אבלות דיבר עם איש זק"א מה עושים כאשר רואים אדם שלא מתעורר בבוקר.

"זה לא אמיתי" מתארת מיכל: הייתי בהלם, אתה רציני? אמרתי לו, באמת ביררת את כל הפרטים האלו? והוא אמר, ברור אני לא רוצה להיכשל אפילו הטלפון פתוח עם מספר אחרון של מד"א אוי השם, כרגע כולי צמרמורת.

התפללתי לה' שיתן לי את המילים הנכונות לדבר מול הבנות שלי שאהיה חזקה הבת שלי אומרת לי אמא את מכחישה אני דואגת לך, אמרתי לה ממש לא!

הכחשה זה אילו רופא אומר לאדם אתה חולה והאדם אומר שטויות הוא מדבר ולא מתיחס ממשיך את חייו כרגיל זה נקרא להדחיק, אך אם יאמר לו אוקיי מה אני צריך לעשות? בדיקות וכו אעשה הכל יחד עם זאת מאמין שהוא יתרפא והכל יהיה בסדר זה לא הדחקה.

נכון הוא אמר את מה שאמר, בכינו, בילנו, עשינו את כל מה שביקש, ביקשנו סליחה נפרדנו כן התייחסתי לדבריו יחד עם זאת אני יודעת והאמנתי שה' עושה ניסים מעל הטבע את השכל שלי השארתי בצד ורק האמנתי בבורא עולם שישועת ה' כהרף עין ועם קו הישועות ששמעתי הרבה ניסים מזה וכל החיזוקים וודאי ה' יעשה נס.

מיד שנרדמו קמתי התחלתי לומר תהילים דיברתי עם ה' מידי פעם הערתי את בעלי שהיה גמור מכל השבוע שלא רק שלא ישן בכה המון, בשעה שאמר לנו שזה אמור לקרות אמרתי מזמור לתודה

בשעה שבע הערתי את בעלי פתאום אנחנו רואים שהשעון שלו נעצר בשעה 6:40 תמוהה לא? אפילו מבהיל.

השעה 8:01 הבנות ישנות אנחנו מאחורי הדלת מסתכלים אחד לשני בעיניים בעלי עם נשימות עמוקות ואני אומרת קודם כל בוא נגיד בקול שמה שה' עושה, עושה לטובה לא משנה מה קורה מאחורי הדלת.

דבר שני בוא ניקח 2 נשימות ונדמיין שאתה דופק בדלת אנחנו נכנסים אתה אומר בוקר טוב משה והוא קופץ ואנחנו אומרים אין עוד מלבדו ובמוצ"ש אנחנו נוסעים לכותל להודות, דיבורים דיבורים תכלס בעלי שואל אותי את בטוחה שאת רוצה להיכנס? אמרתי כן.

משום מה הייתי רגועה באמת האמנתי שמשהו טוב הולך לקרות.

בעלי דופק הדלת נפתחת לשניה החסרתי פעימה אמרתי בליבי ה' תעשה עימנו חסד שהוא יהיה חי ואז אנחנו מתקרבים ורואים את הילד ישן מקופל כאשר הראש שלו נוטה אחורה פה פתוח, עיניים פתוחות, חיוור כמו סיד ובעלי אומר בוקר טוב

פתאום הוא קופץ ומתיישב ואני אומרת אין עוד מלבדו.

הוא מסתכל עלינו כאילו לא מזהה היה נראה קצת מבהיל בוהה, חיוור, דופק מהיר, בעלי התיישב לידו ואני רציתי לצרוח פחדתי שייבהל, רצתי לבנות אמרתי להם משה איתנו הם קפצו מהמיטה לא האמינו לי.

ואז התפרצתי בבכי שיוצא מהנשמה אבל ממש מהנשמה, בעלי אומר שבת אמרתי זה בכי של התרגשות מותר בשבת

בכיתי עד עימקי נשמתי בעלי לא עמד בזה ובכה גם הוא, לאחר דקותיים  נכנסנו חדר ראינו את הבנות מנשקות את משה מלטפות אותו וכך כולנו היינו סביבו דיברנו אליו בנחת היה נראה שעבר  עליו משהו לא פשוט.

אמרנו לו כמה כייף שהוא איתנו נשמה שלי הוא לא הגיב.. המשיך לנוח ולאחר מכן קם ובמשך השבת לא באמת היה במייטבו לא רצה לאכול נתנו לו את הזמן שלו.

מאוחר יותר רק הודענו לאמא שלי שנושענו.. וכל השבת היינו במתח מה יכתוב בצאת שבת.

חשבנו על המשפחה שבטח לחוצים והם במתח לדעת שהכל בסדר היינו כ"כ גמורים שאף אחד לא רצה לצאת ולהודיע להם. כל השבת כולנו היינו איתו זה היה מצב לא מוגדר,  הבנות היו מבולבלות מה קורה פה? לאחר מחשבה שלחתי אותם לישון ואני העדפתי לנוח עם הילד לתת לו את הזמן למנוחה ברוגע.

במוצאי שבת מיד הודעתי למשפחה, ממשיכה מיכל ומתארת את הרגעים: כולם צהלו ובכו משמחה ומשה כתב לנו שהיה בעולם הבא, עולם שכולו טוב גם אתם תראו את העולם האמיתי אחרי 120 שלכם, הוא הוסיף וכתב שלא רצה לרדת, אבל אלוקים ראה שהמשפחה מתחננת והוא ריחם עליהם. וירדתי בשעה 6:40 חזרה לעולם הזה (בדיוק בזמן שנעצר לבעלי השעון) עכשיו אני לא רגיל אני אוטיסט אבל בלי לתקן. וביקש ואמר שצריך להוסיף לו שם.

נסענו לכותל, במשך כל הנסיעה שמנו שירים שמשה ביקש, שרנו איתו תחושה של שמחה אמיתית הודנו לה', אמרנו מזמור לתודה, משה נישק את הכותל וחזרנו שמחים ומאושרים.

כמובן כפי שהבטחתי חייגתי לקו הישועות לפרסם את הנס שארע לנו בזכות כל המשפחה שנרתמה לשמוע את קו הישועות שמחולל ניסים גלויים והנה השאלה ששאלנו את משה בעניין: משה מה לדעתך הדבר שעשה רעש בשמים שבזכות זה חזרת אלינו?

וכך כתב: "בזכות התפילות של המשפחה וקו הישועות במיוחד, את לא מבינה מה זה עשה אני רואה את זה בסרט איך כולם שומעים כולם התנדבו לשמוע אפילו גם מי שלא כל כך התחבר לזה.

את לא מבינה כמה זה דבר גדול אצל השם לשמוע את קו הישועות מדהים, זה מציל חיים של אנשים תמשיכו לשמוע גם בלי לכוון למי זה עוזר. אפילו לאנשים אחרים שלא מכירים אותם.

וזה גם בזכות כל הנשים והגברים שקיבלו על עצמם דברים לזכותי אני מעריך את זה מאד בזכותכם אני חי."

זה מתוך הכתיבה שלו במוצאי שבת אני רוצה להודות לבורא עולם על הטוב ועל החסד שה' גמל עימנו והחזיר לנו את משה במתנה לחיים טובים מאושרים, שמחים ובריאים עד 120.

ששאלנו את משה מה המסר שאתה רוצה שנעביר הלאה? ענה " שכולם ידעו שאין עוד מלבדו"

מסיימת מיכל בדבריה ואומרת: תודה ה' על הניסיון הלא קל שעברנו, בטוחה שאחרי אירוע כזה אנחנו אנשים אחרים, טובים יותר, תופסים את המציאות מזווית שונה בפרופורציה אחרת. יודעים להעריך את החיים, למדנו למידות ותובנות כצידה לדרך נשתדל להעביר הלאה ולהגדיל את שמך בעולם.