הפסקול של המדינה על עולם התשובה

את חטאי אני מזכירה היום, אלה שיובילוני לנושא. יש שירים שקשה לי להיפרד מהם, אותם שירים שניגנו לי אז על המנדולינה שקירבה אותי בדמעות לאלוקים, אותם שירים שלימדו להבין שיש לעצמנו בנפש אחורי קלעים שלמים המחוברים, בעצם,  אליו יתברך,

מילים הסרוגות במשלב תוים שרק אנשים מוכשרים מאוד יודעים לכתוב. וכתבו. עטור מצחם זהב טהור.

שני יוצרים משמעותיים בהיסטוריה של הניגונים הישראלים כתבו ושרו שירים על חבריהם החוזרים בתשובה, וכמה זה עצוב נורא. שירים שהפכו לחלק מפסקול של מדינה.

היו שנים, שאם התנגן אחד מהם בחלל אפשרי, פחדתי שהילדים יישמעו. הייתי בהיסטריה, רצה ומעלימה, או את השירים או את הילדים, דואגת שהמילים לא יגיעו אל אזניהם הטהורות. מילים כל כך עצובות. הפרידה, הבחירה בתורה, האבדן של החבר.

התשובה מתוארת שם כאסון, טרגדיה של אדם שעבר אל החושך.

בטח פחדתי אז, בשנים הראשונות, שאם הם יישמעו, הם יורעלו, ויחשבו בטעות, כמה מסכנים אנחנו, ואיך הלב,  איך הוא רוצה הרבה יותר, איך הוא  מספר סיפור אחר, וחוזר ואומר, שהלכת לי חבר, מה אני צריכה שהם ייפתחו "דיכאון תשובה", וכשיגדלו ירצו רק לצאת ממנה?

מה אני צריכה שהם יחשבו שיש עולם של צבעוניות קלילה ומאושרת ושאנחנו, אבא ואמא, החלטנו לגדל אותם בסרט שחור לבן?

ביום של עצמאות מחשבתית, אני מעיזה ושואלת, אפשר בבקשה לשיר  את השירים האלה  גם מהכוון ההפוך? כי צריך שניים לגרעין של המנגו.

אפשר בבקשה לשיר את השיר גם מהכוון ההפוך? לא מהכוון של החבר שנעזב על  החוף, אלא מכוון החבר החוזר.

זה שלא כתב תוים אלא אחז שנים באצבעותיו בסידור ובספרים הקדושים.

כי הרושם שהשירים האלה מותירים, לא רק בפחדים שלי, בעלת התשובה המתחילה שהייתי, אלא גם אצל המאזין החילוני, הינו רושם ששיקף דור שלם, הם הפכו מסיפור  פרטי,כולנו מכירים את הפרטים  והשמות, הפכו  להמנון של כל החילונים שנעזבו, רושם שממשיך הלאה עד היום:

החוזר בתשובה, המסכן, ההולך בדרך שהוא עוד עליה יצטער, "הבת שלך חזרה בתשובה, אוי אוי אוי, תתחילי לשבת עליה שבעה", קולות של חברות של אמא שלי, שאני לא אשכח, קימוטי מצח ורחמים על בחירת חיי, הרעלת המרחב המשפחתי ונסיון לעשות הכל כדי שהאסון הזה יעצר, "את לא יודעת איפה זה ייגמר, ורדה, תשמרי עליה".

וכך, עד היום, זו אותה המנגינה והמילים, חילונים רבים מאמינים לעצמם שאדם שחוזר בתשובה הולך אל סבל, אל עוני נורא, אל בערות, אל סגר שחור של הפך החופש, דלות העצמאות.

אפשר לשיר בבקשה את השיר מהכוון ההפוך?

אני מבינה, אני מבינה, שהעצב הוא של החברים הנעזבים, אני מבינה, אני מבינה שזה הקול שלהם, שזו נקודת המבט של האומן שבהם, זה שכתב אומנות מתוך כאב אומנותי, הוא מביע באומנות את צרות נפשו האומנותיות,

כולנו חיים אהבה  רצופה לאריק איינשטיין, לרטט שהוא מעביר בקולו,  כנראה לא היה ולא יהיה יוצר כמוהו,

אבל, חברות היא של שניים, ואולי בשמיים הוא מסכים,

נראה למישהו שאם לחבר הטוב הזה, ההוא שאתה כל כך מבכה את תשובותו, זה שהיה כל כך קרוב אליך, נראה לך שאם היה לו  טוב באמת על החסקה, בלי הסיפון והמעקה, הוא היה מחפש משהו אחר?

נראה לך שחלפה לה עוד שנה וכלום לא השתנה והוא נשאר וסובל? נראה לך שהוא לא היה בא אליך עם חיבוק חזרה לאכול מהקופטס הזה (סוג של תבשיל) אם הוא רק היה רוצה, אם אתה חבר שלו באמת, ואם כל כך טוב הכרתם, אחי אתה, אחי, סמוך עליו שטוב לו. תן שורה בשיר שלפחות רומזת. זה לא קשור לזה שאולי גם הוא לפעמים מתגעגע גם אליך,

זה לא קשור לזה שלפעמים גם הוא, אולי נזכר, בסוכה של המציל, אבל צריך לזכור שבצד השני של השיר חי אדם שהולך וגדל באישיותו, תורת אלוקים ממלאה אותו שמחה מזן אחר, הוא יושב בנחת גדולה ומתענג על הגמרא, זו כבר לא אותה המנגינה ואלו כבר לא אותן  המילים,

הוא יודע לשמוע מנגינות יפות כמו פעם אבל יודע עוד הרבה יותר על מאחורי הקלעים של העולם הזה, זה ששניכם שיחקתם בתוכו בכאילו,

כאילו שמחים, כאילו מאושרים, כאילו כובשים את העולם. הוא חי עכשיו את חיי העולם. הזה והבא אחריו. בצד השני של השיר יושבים בעלי תשובה שאוהבים אתכם ומתפללים עליכם, זיקוקי הדינור שלהם יורים אבק כוכבים אחר, גם כשחולפת עוד שנה וכלום לא השתנה.

ואיתם גם האישה והילדים. והנכדים. והנינים.