פרשת תרומה; הדברים החשובים באמת | הרב מאיר אשר לוגאסי

איכר פשוט החי באחד הכפרים הנדחים בקצה המדינה, שב אל ביתו לאחר עוד יום עבודה מפרך ומשבר גוף ועצמות, עלה על משכבו ונרדם. ובחלומו רואה הוא את המלך שבמדינתו ניצב בפני גרם מדרגות אין סופי. והנה המלך מתחיל לטפס במעלה המדרגות, שלב אחר שלב, קומה אחר קומה, והוא האיכר, מביט במלכו מטפס, ומייחל לראות אותו מגיע לראש המגדל, אך עדיין לא הגיע אפילו לחציו, עד שברקע נשמע קול התרנגול אשר עורר אותו מחלומו, אל יום חדש של עבודה קשה. האיכר פקח את עיניו, והרהר על פשרו של אותו חלום מוזר, ופנה לאשתו שתפתור את חלומו. "אינני יודעת מה פשרו של החלום", אמרה לו אשתו, "סע אל המלך ותספר לו את חלומך". אמר האיכר, "אמת, חלום כל כך מוזר וחשוב, כדאי לו לעשות דרך ארוכה עד לעיר המלוכה, לעלות אל המלך ולספר לו על החלום". עשה האיכר כעצת אשתו, הכין תשורה נאה מהמצוי ברשותו, ויצא אל הדרך. כעבור כמה שבועות הגיע לעיר המלוכה ובקשה בפיו להיפגש עם מלכו, ולספר לו על החלום. בהגיע תורו לעלות אל המלך גולל בפניו את כל אותו החלום. המלך התרגש כל כך לשמע החלום, וציווה על משרתיו "מלאו את סליו באוצרות ובמטבעות זהב לרוב". שמח וטוב לב חזר האיכר לכפרו, לא עוד עבודת אדמה, לא עוד עבודה מצאת החמה עד צאת הנשמה, עתה אוכל לשבת על מי מנוחות, בעושר גדול נטול דאגות. שמחה אשתו, שמחו ילדיו, וכך נהנה לו האיכר מכל רגע בחייו. שכנו, איכר גם הוא, התפלא לראות את ידידו הקרוב אשר עבד לצידו ברפת ובשדה לבוש במיטב המחלצות, חי לו בעושר וללא דאגות. "אמור לי ידידי, כיצד התעשרת בפתע פתאום? שמא ירושה גדולה נפלה לך?" סיפר לו האיכר את כל הסיפור, וכששמע זאת שכנו החל לרקום תוכנית שתעשיר אותו בכפל כפליים. ארז את מטלטליו, הכין מנחה מהבא בידו אל מלכו, ויצא לדרך אל עיר המלוכה. "אדוני המלך", אמר שכנו של האיכר בעומדו לפני מלכו "חלמתי עליך חלום, ובחלומי רואה אני אותך מלכי ניצב בפני גרם מדרגות אין סופי. ואתה מלכי מטפס במעלה המדרגות שלב אחר שלב, והגעת עד לראש המגדל". שמע זאת המלך, ובכעס אמר למשרתיו, "הלקוהו מאה מלקות ושלחוהו מארמוני". נדהם מהמכה שניחתה עליו בפתע פתאום, ביקש האיכר שלפני ביצוע גזר הדין תנתן לו הרשות לשאול שאלה, הרשות ניתנה ופתח ואמר "אדוני המלך, אינני מבין מדוע מגיע לי כך. הלא שכני בא אליך וסיפר שבחלומו עליך טפסת ולא הגעת אפילו לחצי המגדל, ואילו אני חלמתי עליך שהגעת עד לראש המגדל, מדוע אותו העשרת ואותי אתה מצווה להלקות?" אמר לו המלך, "טיפש שכמותך, חברך חלם שעליתי רק לחצי המגדל, מה שאומר שעוד עתיד גדול לפני, לעלות ולטפס במעלות המלוכה עוד ועוד. אך אתה חלמת עלי שכבר הגעתי לראש המגדל, מה שאומר שאין לי עוד לאן לטפס, ומכאן אפשר רק לרדת".

בפרשתנו יש ציווי על עשיית כלים למשכן. לכל כלי יש מידות אורך רוחב וקומה. הארון מדותיו חצויות, המזבח מדותיו שלמות, והשלחן מדותיו מקצתן שלמות ומקצתן חצויות. כמובא בפסוקים כדלהלן "וְעָשֹוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִטִּים אַמָּתַיִם וָחֵצִי אֹרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ" (כ"ה, י'). "וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן עֲצֵי שׁטִּים אַמָּתַיִם אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ" (כ"ה,כ"ג). "וְעָשִׂיתָ אֶת הַמִּזְבֵּחַ עֲצֵי שִׁטִּים חָמֵשׁ אַמּוֹת אֹרֶך וְחָמֵשׁ אַמּוֹת רֹחַב רָבוּעַ יִהְיֶה הַמִּזְבֵּחַ וְשָׁלֹשׁ אַַמּוֹת קֹמָתוֹ" (כ"ז, א'). מדוע הארון כל מדותיו חצויות, ואילו המזבח כל מידותיו שלמות, ובשלחן מקצתן שלמות ומקצתן חצויות?

רבי שלמה אפרים בעל ה'כלי יקר' מבאר העניין. "והקרוב אלי לומר בזה, לפי שאמרו חכמים במעלות (רוחניות) הבט למעלה ממך, כי על ידי זה ידמה בנפשו כי הוא חסר מן השלימות ולא הגיע למדרגת חבירו, ויבא להתקנאות בו ויוסיף על שלימות חכמתו, כי קנאת סופרים תרבה חכמה. אבל בעניני העולם הזה דהיינו כל הצלחות הגופניות כעושר וכבוד יסתכל במי שהוא למטה ממנו, ובסיבה זו ישמח בחלקו בראותו כי יש לו רב יותר מן הרבה אנשים. וכמו שאמרו ביבמות ק"ה: 'המתפלל יתן עיניו למטה ולבו למעלה', זה המתפלל על צרכי הנפש והגוף, 'יתן ליבו' הרואה הרבה חכמה ודעת במי שהוא 'למעלה' ממנו, ויתפלל אל השם להטות לבבו אל החכמה שיגיע בה למעלת השלמים, שכן שלמה המלך לא שאל מעם השם כי אם לב שומע (מלכים א' ג' ט'), ו'עיניו' הרואות בחמדות הגוף המוחשות 'יתן' במי שהוא 'למטה' ממנו במדריגה, ואז ישמח בחלקו ולא יבקש על ריבוי עושר, שכן שלמה אמר "רֵש ועושר אל תתן לי" (משלי ל ח). ועל כן היו אמות הארון שבורות, להורות שכל אדם ידמה בנפשו כאילו הוא חסר מן שלימות החכמה וצריך למדוד עדיין למלאות חסרונו, כי כל אמה מורה על דבר חסר הצריך שימלאו חסרונו, כך עיקר החכמה, 'החכמה מאַיִן תמצא' דהיינו ממי שחושב עצמו ל'אַיִן' וחסר אבל לא במי שהוא חכם בעיניו הטועה בעצמו לאמר שכבר הגיע אל תכליתה, כי איזהו חכם הלומד מכל אדם (אבות פ"ד מ"א), החושב שהוא חסר מן החכמה והוא צריך עוד להתלמד. וכן בידיעת מציאת השם יתברך אמרו 'תכלית הידיעה שנדע שלא נדעך' ועל כן היו כל אמות הארון שבורות באורך וקומה ורוחב. וכו' אבל השלחן המרמז ל'כתר מלכות' ולכל הצלחות האנושיות אשר ישראל זוכין להם משלחן גבוה, היו אמותיו קצתם שלימות, כי כל משכיל ישמח בחלקו וידמה בנפשו כאילו יש לו כל ואינו חסר לנפשו מאומה, שכן יעקב אמר יש לי כל. אמנם קצתם היו שבורות, להורות שלא ישלים האדם תאותו מכל וכל, ולא יתן אל החומר כל אות נפשו, אלא צריך שישבור תאותו. וכו'. אבל מזבח הקטורת היו כל אמותיו שלמים, וכן מזבח העולה, כי ענין שניהם להשלים את האדם החסר מצד מעשיו, כי כל הבא לכפר על האדם משלים חסרונו, כי מזבח העולה מכפר על הגוף החוטא על ידי הקרבת גופות של הבעלי חיים, ומזבח הקטורת מכפר על הנשמה וכו'."

לא בכדי הגדירו חז"ל את המלומד בתורה, "תלמיד חכם", למרות שכבר אינו תלמיד. כי לפני שיקרא חכם, צריך לזכור שהוא עדיין תלמיד. זהו סוד חכמת התורה בשונה משאר החכמות.

סיפר רבה של רמת השרון הרב יעקב אדלשטיין זצ"ל, על הרב שלמה נתן קוטלר זצ"ל, אשר היה מאנשי ירושלים הקדומה, והתמנה לרב בארה"ב. וכיצד קרה הדבר, פעם אחת שלחו מקהילה אחת באמריקה בקשה לירושלים, שישלחו אליהם רב גדול בתורה, שיודע הרבה ויוכל לענות על כל שאלה שישאלוהו. שלחו להם את אחד מבחירי האברכים בישיבת "עץ חיים", שהוא גאון גדול ובקי נפלא, ה״ה הרב שלמה נתן קוטלר זצ"ל. הוא אמנם הגיע לאמריקה, והתחיל בתפקידו. אך כעבור זמן, הגיע מכתב לירושלים מאותה הקהילה אשר דרשו לפטר את הרב החדש בטענה שזהו מקח טעות. "אנו בקשנו רב שסיים את חוק לימודיו, והרב ששלחתם יושב בביתו בשעות הקטנות של הלילה וספרים פתוחים לפניו, אין זה אלא שעדיין לא סיים ללמוד ואנו מבקשים לפטרו" כמה נבערים הם בני הקהילה שלא השכילו להבין שאין חכמת התורה כשאר חכמות העולם.

סוד ההצלחה ברוחניות, הוא להרגיש תמיד חסר. המקום היחיד שמותר לקנאות, זה קנאת סופרים. לכן הארון כל מידותיו חצויות, כדי שתמיד נרגיש חסרים ונשאף להוסיף ידע ולהחכים.

ואילו על ההצלחות הגשמיות נזכור את דברי הכלי יקר, שהשלחן מדותיו קצתן שלמות להראות שבעניינים גשמיים יחשוב אדם שהגיע אל השלמות. אך יש מהן חצויות, להראות שלא ימלא תאוותו מהן.

שבת שלום.

הרב מאיר אשר לוגאסי.

אשדוד, כפר סבא.