׳ערוץ 12׳: ההחלטה שלא להחזיר את הלימודים מחר בצפון - מחשש מירי מלבנון.
פרשת וישב-שבת חנוכה | נקודת האור שבמעמקי החשכה
מהו הקשר בין יוסף הצדיק לימי החנוכה? ומהי מהות חג החנוכה? | מאת הרב מאיר אשר לוגאסי
כמידי שנה יחולו ימי החנוכה בפרשיות "וישב-מקץ". אנו נעמוד על עניין מסוים בפרשתנו שיוביל אותנו לעסוק במהות חג החנוכה.
"וישבו לאכול לחם וישאו עיניהם ויראו והנה ארחת ישמעאלים באה מגלעד וגמליהם נשאים נכאת וצרי ולט הולכים להוריד מצרימה" (פרק ל"ז פסוק כ"ה)
רש"י מביא את דברי המדרש הידועים, "למה פרסם הכתוב את משאם, להודיע מתן שכרן של צדיקים, שאין דרכן של ערביים לשאת אלא נפט ועטרן, שריחן רע, ולזה נזדמנו בשמים, שלא יזוק מריח רע."
אם ניתנת לנו הרשות לתהות על דברי רש"י אלו שמקורם במדרש, הרי שהדברים דורשים הסבר. מפני שכמעט ולא ניתן לתאר במילים את מצבו של יוסף ברגעים אלו, את עומק היאוש, הפחד, וחוסר האונים אשר פקדו אותו באותם רגעים. אין קולמוס שיוכל לתאר את סבלו של יוסף. הלא מהרגע שהתייתם מאמו, הפך יוסף להיות שנוא נפשם של אחיו, ונקודת השבר ביחסיו עם אחיו, ארעה בסיפור חלומותיו. הוא מושלך לבור שהתורה כותבת עליו "והבור ריק אין בו מים", אך חז"ל דורשים "מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו"(שבת כ"ב.).
השלחן ערוך באבן העזר סימן י"ז עוסק בהיתר אשת איש שמת בעלה להנשא בשנית. ובסעיף כ"ט, דן באדם שנפל לחפירת נחשים ועקרבים אך לא ידוע אם הוא חי או מת. וכך כותב השו"ע "אין מעידין על האדם שמת אלא כשראוהו כשמת ודאי ואין בו ספק, כיצד, ראהו שנפל לגוב אריות ונמרים וכיוצא בהם, אין מעידין עליו, שמא לא היו רעבים ולא אכלוהו. אבל אם נפל לחפירת נחשים ועקרבים, מעידין עליו(שמת), מפני שעל ידי שדוחקן כשעומד עליהם מזיקין אותו." זה היה מצבו של יוסף באותם רגעים. לאחר כל זאת, האם ניתן להבין את פשר הנהגת השם שדאג להשרות על יוסף אווירה של ריח טוב בבשמים וקטורת, על מנת שלא יצטער מריח הנפט והעטרן? כל אדם אחר במצבו של יוסף לא היה שת ליבו לשינוי שחל בסחורתם של הישמעאלים. ברגעי פחד וטראומה גדולים כל כך, אין שום סיכוי שאדם מן השורה יעצור להתבונן בדברים כל כך שוליים. אילו היה הקב"ה מעוניין לתת ליוסף תחושת בטחון ושלווה, לא חסרים דרכים רבות לעשות זאת, עוד לפני החלפת נפט בבשמים...
גם אצל מרים מצאנו תופעה דומה. במשך כל שנות ילדותו של משה רבינו, עת אשר שהה בתיבה אשר ביאור, עומדת מרים ומשגיחה עליו, לבל יארע לו כל רע חלילה, ובזה מסכנת היא את עצמה. הקב"ה לא משלם לה על חסד זה מיד. חולפים שמונים שנה, וכאשר היא מדברת לשון הרע על משה רבנו בחיר האומה, נענשת מרים בצרעת, ומושלכת מחוץ למחנה. אך דווקא אז, בעודה מחוץ למחנה, ללא אף אדם לצידה, זוכה היא לתשלום שכר על חסד שנעשה לפני שמונים שנה. עם ישראל לא נוסע עד שמרים תתרפא. ויש לתמוה על כך, האם זה הזמן לשלם שכר, כעבור שמונים שנה, דווקא במצבה העכשווי, כאשר היא מנודה ומרוחקת?
אם ניתן להגדיר את המכנה המשותף לשני חסדים אלו, הוא, נקודת האור בלב החשכה. זה למעשה המוטיב המרכזי שבשני המקרים. אותו אור יכול להיות חלש ועמום, ואולי כמעט שאינו נראה, אבל הוא משליך ומפיץ את קרניו החמימות על כל מכלול המאורעות, ויש ביכולתו לנסוך כוחות ותקווה באדם. כאילו אומר הקב"ה לאדם: "אני כאן! איתך, עומד לצידך, זוכר כל מעשה טוב שעשית, ושומר שלא יאונה לך כל רע!"
בתוך סבך היאוש שנקלע אליו יוסף, בחוסר האונים, כשהוא נמשך מן הבור ונוסע אל הלא ידוע, שולח לו הקב"ה רמז קטן וכאילו אומר לו "יוסף, אני הצלתיך מהנחשים והעקרבים, ואני אלווה אותך לכל מקום אליו תלך". גם למרים שלח הקב"ה רמז, דווקא לאחר שדברה לשה"ר על משה , כמובן על פי דרגתה, עומד וגם ניצב אותו מעשה גדול שעשתה בילדותה ככתוב "ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו" ושכרו שמשולם כעת, בהמתנת העם למרים, הוא כמים צוננים לנפש עיפה.
הוא אשר אמר דוד המלך "שבטך ומשענתך המה ינחמוני" (כ"ג, ד'). גם ה'שבט' יש בכוחו לנחם. כי כאשר בתוך חשכת ה'שבט' יש מעט אור, מבין האדם שאין הוא לבד ומי שנתן את המכה ברא לה תרופה.
במשך חיינו הטבעיים, עמוסי הסתר הפנים, חווים אנו מדי פעם בפעם התגלויות מעין אלה, והן מנצנצות אלינו מתוך החושך המעיק כל כך. כל אדם יכול להעיד שבעיתות צרה ל"ע, זכה לקבל ניצנוצים של אור ותקווה. ואותה ההארה באה לו דווקא מתוך הסתר הפנים והמציאות הסבוכה אליה נקלע.
כמדי שנה, ימי החנוכה נחגגים ברוב שמחה על ניסים ונפלאות אשר אירעו לעמנו. אלא שבהתבוננות מעמיקה ניתן לתמוה, שמחה מה זו עושה? הן בית מקדשנו חרב, שועלים הלכו בו, האם ניתן לחגוג היום את נס פך השמן שנעשה במנורה הטהורה? היכן היא המנורה? היכן הכהנים והלווים? עצם הזכירה של בית מקדשנו רק מעוררת צער, אם כן על מה יש לשמוח ולהודות ?
משל למה הדבר דומה, לאדם עשיר שנפל מנכסיו ונותר לבדו ללא קורת גג, אך מדי שנה, בוחר הוא לחגוג את אחד ההצלחות הגדולות שלו בעסקה מסוימת, שהפכה אותו למיליונר.... האם יש טעם לחגיגה זו?
אך האמת היא, שאנו מודעים היטב למצבנו, ולא מפסיקים לרגע להתפלל ולבקש שיבנה המקדש במהרה. אבל דווקא הנס הזה, מהווה מבחינתנו תזכורת לכך שהקב"ה נמצא עמנו. ובעומק הגלות, כל שנה, בעת אשר מגיעים ימי החנוכה, ובכל בית ובית מאירים באור יקרות נרות החנוכה, נוסכים הם בנו אמונה אמיתית, וידיעה, שהקב"ה שהפליא לתת רבים ביד מעטים ורשעים ביד צדיקים, ועשה נס בפך שמן אחד שיספיק לשמונה ימים, משגיח עלינו בעינא פקיחא גם בתוך חשכת הגלות!
ידועה קושיית הבית יוסף, מדוע חוגגים שמונה ימים. הלא היה בפך השמן כדי הדלקת יום אחד, ואם כן הנס הוא שבעה ימים?ואומנם תשובות רבות הובאו בזה, אך אחת מהתשובות הידועות והנכונות לעניננו הוא, שהנס נעשה רק שבעה ימים, אך בכח הנס שהוא התגלות השם ללמד גם על הטבע שהוא נסתרות השם ולהורות לנו שהכל מושגח מלמעלה, ואין כל הבדל בין היום הראשון לשבעת הימים. טבע הוא נס, ונס הוא טבע.
בראשית שנות האלפיים, מדינת ישראל התמודדה עם פיגועי תופת רבים ל"ע. כל ביקור באוטובוסים וקניונים היה מלווה בפחד וחשש גדול. אחד מהפיגועים הקשים והידועים שאירעו, היה הפיגוע בקו 2 בירושלים. אחת ההרוגות בפיגוע היתה אלישבע משולמי ז"ל, ביתו של הדיין החשוב הרה"ג משולם משולמי, אב"ד בבית דינו של ר' ניסים קרליץ. במעמד הלוויה נעמד הרב משולם ואמר לפליאתם של המשתתפים "ברצוני לברך הטוב והמטיב". וכך סיפר "דעו לכם רבותי שהקב"ה משגיח עלינו מלמעלה בהשגחה קרובה ומוחשית שאי אפשר להסביר במילים. המחבל ימש"ו, לבש חגורת נפץ עמוסה בכדוריות ברזל, מסמרים ושאר מרעין בישין. אלישבע ז"ל, עמדה בצמוד לאמה ובצמוד למחבל. רסיס אחד פגע באמה, אשתי, ורסיס אחד פגע בביתי. וראו מה בין רסיס לרסיס. הרסיס שפגע באלישבע חדר למוח והרג אותה במקום. הרסיס שפגע באשתי, אמה של אלישבע חדר למוח, עשה סיבוב במוח, ירד למטה ונתקע לה בלסת. אמה של אלישבע, עומדת כאן איתנו היום, חיה בריאה ונושמת בחסדי השם, לאחר שהוצא ממנה הרסיס. מה בין רסיס זה לרסיס זה? יד השם!" בתוך השכול הרגיש הרב משולמי את יד השם.
עוצמת האור אינה ניכרת בתוך האור, אלא דווקא מתוך החושך. ובחושך אין צורך באור גדול מאוד, אלא די באור חלש ועמום, וכבר נוסך הוא באדם כח ותקווה.
זו הארת חג החנוכה, וזהו הקשר בין יוסף הצדיק לימי החנוכה.
בחשכת הגלות המתארכת, נותן לנו חג החנוכה, תקווה גדולה לנס האמיתי שיחיש במהרה, ולבניית בית המקדש.
שבת שלום וחנוכה שמח
הרב מאיר אשר לוגסי
אשדוד, כפר סבא.
