צניעות - אינה רק בלבוש | הרב מאיר אשר לוגאסי

פרשת ויצא

בפרשתנו, אנו פותחים את מסע עמנו להיותו עם, על ידי הקמת שנים עשר שבטים, המהווים את תחילתו של עם ישראל.

אנו נעסוק במאמר זה באשה אחת, אשר מתגלה בפרשתנו בעוצמת גדלותה הנפלאת מבינתנו והשגותינו, ובקווים לדמותה של אותה אשה גדולה, הלא היא רחל אמנו.

לאחר שנים רבות, בהם רחל מצפה לזכות אף היא להעמיד שבטים ליעקב, נאמר בפסוק "ויזכור אלוהים את רחל וישמע אליה אלוהים ויפתח את רחמה".  

מה זכר לה אלוקים ?

הגמרא במגילה י"ג: מבארת "מאי דכתיב לא יגרע מצדיק עיניו בשכר צניעות שהיתה בה ברחל זכתה ויצאת ממנה שאול ובשכר צניעות שהיתה בו בשאול זכה ויצאת ממנו אסתר".

הגמרא מתארת באריכות את אותו מפגש ידוע בין יעקב לרחל שמסופר מדור לדור.

אלא שהתמיהה עולה מאליה, מה שייך כאן צניעות?

אם היינו נדרשים להגדיר את תכונותיה של רחל על פי מעשיה, היינו מגדירים זאת כגמילות חסדים, או כרחמים, או אולי ותרנות, אבל "צניעות"? היכן מצינו תכונות של צניעות במעשיה?

על מנת ליישב שאלה זו, יש להוסיף ולהקשות על פסוק אחר בפרשתנו, "ויהי בבוקר והנה היא לאה", בקוראנו פסוק זה התמיהה עולה מאליה, הכיצד לא הבחין יעקב שלא רחל היא הנמצאת לצידו, אלא אשה אחרת? ועל כך ענו במדרש תנחומא,  "רחל שהיתה עשוקה, שהושיבה אביה באפריון, והכניס את לאה, וכיבה את הפנסים, והוציא בידו את רחל ". לבן כיבה את הנרות, ולכן לא ראה יעקב מי היא העומדת מולו.

אך אין די בדברים אלו לתרץ, שהרי כל בר דעת מבין ויודע, כי גם בחושך ועלטה, ניתן להבחין בין אדם לאדם. שכל אישה שונה מחברתה בקולה, ובגופה, וכיצד קרה הדבר, שלא הרגיש יעקב אבינו בכל אותו הלילה, שאשה אחרת נמצאת עימו?

מי שבאר זאת בצורה נפלאה ביותר,  הנותנת לנו הבנה אמיתית בגדלותה של רחל אמנו, הוא רבנו יוסף חיים,  בעל ה"בן איש חי", בספרו הבהיר על הש"ס "בן יהוידע", ועל פי דבריו מתברר, שכל נתינת הסימנים שהעבירה רחל ללאה, לא היו מצילים אותה בליל כלולותיה מחרפה ובושה, שגם אם לא היה יעקב רואה את פניה, היה מרגיש בגופה ובקולה שאין זאת רחל. ורחל ידעה זאת, ובגדלותה, עשתה בחוכמה שכל אותן שבע שנים לא ראה אותה יעקב אפילו פעם אחת ! מלבד אותה הפעם היחידה על יד הבאר בהגיעו לחרן.

וכך כותב הבן יהוידע "ונראה לי שמסירת הסימנים לא הועילה אלא על ידי צניעות שלה, שמנהגו של עולם שאין הנשים  הבתולות מסתירות עצמן מקרובים שלהם בבית וכל שכן רחל שכבר קדשה יעקב , אך היא מרוב צניעותה לא ראה אותה יעקב אפילו פעם אחת כי מאותו הפעם לא יצאה מביתה כלל וכו' ".

האם יש לנו מושג מועט בהבנת עוצמת גדלותה של רחל?

עוד בראשית הדרך, היא כבר צפתה וידעה מה מתכנן אביה הרמאי לעולל, ובמשך שבע שנים היא מתכננת את צעדיה, ומתחבאת מפני יעקב אבינו, על מנת שלא ידע יעקב להבחין בינה ובין אחותה, ובמלאת השבע שנים לא תתבייש לאה אחותה בליל כלולותיה. ובשם האר"י ז"ל מובא שאותו לילה היה ליל שבת, ולכן לא יכול היה יעקב להדליק את הנר, ולראות מי ניצבת מולו. ובמדרש איכה רבתי מובא, שרחל התגנבה לחדרם של יעקב ולאה, וכל שאלה ששאל יעקב ענתה לו רחל במקום לאה !

ומסיים הבן יהוידע, "אך הואיל והיתה צנועה שלא ראה אותה כל שבע שנים טעה בחושבו שהיא רחל".

צניעות אינה רק בלבוש, צניעות היא מהות, וחלק בלתי נפרד מחיי האדם הצנוע, המתבטאת בכל צעד ושעל מחייו.

גם כאשר לאה מטיחה בה דברים קשים ואומרת "המעט קחתך את אישי ולקחת גם את דודאי בני", היא שותקת ומבליגה, וגם כשהיא פונה בצר לה ליעקב, ומתחננת "הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי", ויעקב כועס עליה, כמובא בפרשה "ויחר אף יעקב ברחל ויאמר התחת אלוהים אני אשר מנע ממך פרי בטן", ואמרו על כך חז"ל "לא כך עונין את המעוקות", גם כאן רחל שותקת ומבליגה.

מורשתה של רחל אמנו עוברת בירושה אף לזרעה ולצאצאיה.

ולכן, בנה בנימין שאבנו בחושן קרויה "ישפה" משום יש-פה, שיש לו פה,  ולא מספר לאביו על מכירת יוסף, הולך הוא בדרכה של אימו.

אף בנה יוסף הצדיק, מתאפק, ולא מבייש את אחיו כל עוד המצרים נוכחים ביניהם.

אף שאול המלך, מזרע בנימין בן רחל, לא מספר על היבחרו למלך, כמו שכתוב  "ואת דבר המלוכה לא הגיד לו".

הוא אשר אמרנו , צניעות היא לא רק בלבוש, היא בהנהגה, היא באורח חיים ובדיבור, מה לומר, ויותר מכך מה לא לומר .

וכך מובא בפרקי אבות (א' י"ז) "שמעון בנו אומר כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה" ורבים מן המפרשים, וביניהם הברטנורא מעמידים דבריו באדם השומע חרפתו ושותק, ואמרו על כך חז"ל זו היא רחל, שעליה נאמר בבראשית רבה כי "תפסה בפלך שתיקה" היא הפכה את השתיקה לאומנות ולדרך חיים, ובתנחומא מובא עוד שכל סבלונות ששלח יעקב לרחל, והיה לבן נותנן ללאה, היתה רחל - שותקת!

השתיקה הזאת, מובאת אף בגמרא כמבחן האמיתי בדורות עברו לבדיקת מי הוא יהודי ומיוחס, וכך מובא בקידושין ע"א: "כי האי דבדקיה בני מערבא כי מינצו בי תרי בהדי הדדי חזו הי מנייהו דקדים ושתיק אמרי האי מיוחס טפי, אמר רב שתיקותיה דבבל-היינו יחוסיה".

ומה מתאים יותר, מלסיים את מאמרנו במדרש איכה רבה, המתאר את הרגעים שאחר החורבן "באותה שעה היה הקב"ה בוכה ואומר, אוי לי על ביתי, בני היכן אתם, כהני היכן אתם, אוהבי היכן אתם. מה אעשה לכם, התריתי בכם ולא חזרתם בתשובה.

באותה שעה קפצה רחל אמנו לפני הקב"ה ואמרה: ריבונו של עולם, גלוי לפניך שיעקב עבדך אהבני אהבה יתירה, ועבד בשבילי לאבא שבע שנים. וכשהשלימו אותן שבע שנים והגיע זמן נישואי לבעלי, יעץ אבי להחליפני לבעלי בשביל אחותי. והוקשה עלי הדבר עד מאוד, כי נודעה לי העצה. והודעתי לבעלי, ומסרתי לו סימן שיכיר ביני ובין אחותי כדי שלא יוכל אבי להחליפני. ולאחר כן ניחמתי בעצמי וסבלתי את תאוותי וריחמתי על אחותי שלא תצא לחרפה. ולערב החליפו אחותי לבעלי בשבילי, ומסרתי לאחותי כל הסימנים שמסרתי לבעלי, כדי שיהא סבור שהיא רחל וכו'... והיה מדבר עימה והיא שותקת, ואני משיבתו על כל דבר ודבר כדי שלא יכיר לקול אחותי. וגמלתי חסד עימה ולא קינאתי בה ולא הוצאתיה לחרפה....... מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא ואמר: בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן. זהו שנאמר: "כה אמר ה', קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה מיאנה להינחם על בניה כי איננו", וכתיב "כה אמר ה', מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה כי יש שכר לפעולתך ויש תקווה לאחריתך נאום ה', ושבו בנים לגבולם".

בימים אלו בהם קיימת אי בהירות אודות עתיד מצבנו הבריאותי , וכל יציאה למרחב מצריכה בחסימת פינו, נזכור את עצת רבי שמעון בן גמליאל שלמד מרחל אמנו מה הוא הטוב ביותר לגופנו.

שתיקה.

שבת שלום ומבורך

הרב מאיר אשר לוגאסי, אשדוד - כפר סבא.