כִּי יְמִינְךָ פְּשׁוּטָה לְקַבֵּל שָׁבִים // חיים ולדר

צילום: פנחס עמנואל

1.

נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה. וְנָשׁוּבָה אֵלֶיךָ:

כִּי יְמִינְךָ פְּשׁוּטָה. לְקַבֵּל שָׁבִים:

שָׁבִים אֵלֶיךָ בְּכָל לֵב. שַׁוְעָתָם תְּקַבֵּל בְּרַחֲמֶיךָ:

בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים בָּאנוּ לְפָנֶיךָ. כְּדַלִּים וּכְרָשִׁים דָּפַקְנוּ דְלָתֶיךָ:

דְּלָתֶיךָ דָּפַקְנוּ רַחוּם וְחַנּוּן. אַל תְּשִׁיבֵנוּ רֵיקָם מִלְּפָנֶיךָ:

2.

פירוש המילים הללו פשוט ונתחיל מהסוף להתחלה:

אנו פונים לקב"ה, דופקים על דלתו, ומבקשים ממנו שייענה לבקשתנו.

אנו מציינים כי לא מגיע לנו, כי אין בנו מעשים ו"כדלים וכרשים דפקנו דלתיך" ועדיין פונים אל רחמיו של הקב"ה שיקבל את שוועתנו ואת תשובתנו.

אנו גם מצהירים כי נערוך חקירה, כלומר נתאמץ כדי לחפש את הדרך הנכונה הנדרשת מאיתנו כדי לשוב בתשובה שלמה.

הבסיס לכל הפנייה הזו היא רחמיו של הקב"ה עלינו. אנו מבינים כי "לא מגיע לנו" ועדיין מבקשים ויודעים שהקב"ה יפתח לנו שער.

כמובן שאם אנו מבקשים דבר כזה, אנחנו צריכים להיות כאלה בעצמנו, כלומר, להושיט יד לכל מי שפונה אלינו בבקשה, גם אם לא באמת מגיע לו. ואני לא מדבר כעת על צדקה אלא על משהו הדומה למה שאנו מבקשים מהקב"ה. לאפשר לנו לשוב אליו. ובמילים אחרות – שיקרב אותנו.

האמנם גם אנו נוהגים כך בכל הנוגע לקירוב רחוקים? ואפילו לקירוב קרובים? 

3.

השבוע דיברתי עם איש חינוך, המשמש כר"מ בישיבה לבחורים מתחזקים.

הוא אמר לי שרבים מהבחורים הם בעלי פוטנציאל גבוה רק שלא התקבלו למוסדות ההולמים את כישוריהם, אם מלכתחילה ואם לקראת הישיבות, בגלל שהוריהם לא עמדו בדרישות המוסד.

וכאן קבל איש מהחינוך באומרו: איך בנו את עולם התורה בארץ ישראל לאחר השואה? קיבלו כל מי שרק הסכים לבוא ואפילו הלכו וחיזרו אחר הפתחים לשכנע הורים שלא לשלוח את ילדיהם לחינוך הכללי.

אפשר לומר שרוב הציבור החרדי של היום, מקורו ממשפחות שלא היו שייכות באופן טבעי לציבור הזה. באותם ימים כמעט ולא היו כוללים, ומוסדות החינוך והישיבות קיבלו ילדים ממשפחות שלא ידעו להגדיר עצמן ואפילו כאלה שהגדירו עצמם עם זרמים אחרים מ"אגודת ישראל".     

ארגונים כמו "לב לאחים" (אז "יד לאחים") לא עסקו אז רק בהצלת ילדים מכפרים ערביים, אלא בשכנוע הורים דתיים ואפילו מסורתיים על גבול החילוניות בחשיבות החינוך החרדי. על כל ילד התנהלה מלחמה, וכך קמו המוסדות החרדיים.

הילדים הללו הם כבר סבים לנכדים ונינים ההולכים בדרך בית השם, וחלקם נמצאים בשדרה העליונה של החינוך, וההנהגה החרדית. זה נקרא "להציל יקר מזולל".

4.

70 שנה חלפו ובתהליך איטי אך נחוש, לפתע הפסיקה מגמת המאבק על כל נשמה של ילד לשכנע את הוריו להכניסו לחינוך חרדי, ובשלב מסוים התהפכה המגמה לגמרי.

במקום "ימינך פשוטה לקבל שבים" זה הפך ל"אין מקום", ל"לא מתאים", ל"המשפחה לא מתאימה", עד למצב של מאות ואולי אלפי משפחות שצובאות על הפתחים ומתחננות, ולוחצות ומזילות דמעות ומפעילות מערכת לחצים כדי שהבן או הבת יזכו לחינוך חרדי מעולה – אך המגמה התהפכה. "אין כניסה".

מה קרה כאן?

האם הסתיימה המצווה של "קירוב רחוקים"?

האם העובדה שב"ה בתי הספר מלאים, נותנת לנו זכות לדחות שבים אשר זה מקרוב באו?  

האם מוסדות חינוך שהוקמו מלכתחילה כדי להרים קרן התורה והיהדות, יכולים לערב שיקולים של ענייני יוקרה ותחרות?  

5.

אז נכון שיש שיקולים מורכבים יותר, ילד ממשפחה שאינה עומדת בכללים עלול להרוס ילדים אחרים. נכון שמוסדות החינוך עומדים בפני דרישה מצד ההורים שלא לקבל ילדים העלולים להשפיע לרעה על חינוך הילדים. אלה הם שיקולים לגיטימיים, אך שווה לבדוק האם אין איזו "מתיחה" של השיקול הלגיטימי הזה לשיקולים זרים שאותם ביטא מרן ראש הישיבה זצוק"ל במילים הפשוטות: "גאווה, גאווה, גאווה".

 כשמרן הרב שטיינמן זצ"ל זעק: "גאווה, גאווה, גאווה" • צפו (ארכיון כיכר השבת)

אין ספק שהראשונים להתקבל לכל מקום הם בני האברכים. מכל הסיבות שבעולם.

הן משום שהם החלוצים לפני המחנה, מנהיגי הציבור האמיתיים והמובילים בפועל של הדרך וההשקפה החרדית. בלעדיהם לא יהיה כלום, ולכן הם צריכים להיות הראשונים. בעיקר משום שהם גם משלמים מחיר אישי וכלכלי בשל הדרך שבחרו. איש לא יכול אפילו לצייץ בנידון. ואכן ניתן לראות שבני אברכים מתקבלים בכל ת"ת ולעיתים הת"תים רודפים אחריהם מפני שכולם מבינים שהילדים שלהם יהיו הליבה, הן הלימודית והן הרוחנית.

ברם, לגבי כל השאר, השיקול חייב להיות בדיוק כמו לפני שבעים שנה. מפני שכל ילד של היום הוא סבא למאה צאצאים עוד 70 שנה. אלה הם מיליוני נפשות שאסור לנו לוותר עליהם.

למעשה יש חובה לתור אחריהם ולחזר על פתחיהם שיואילו לשלוח את ילדיהם לחינוך חרדי, אך לדחות אותם אין שום צידוק שבעולם. 

6.

בשיחה שקיימתי עם איש החינוך הרב חגי ידיד הי"ו, הוא נתן לי נקודת מבחן שתאפשר בחינה נוספת לגבי תנאי הקבלה, ולמעשה בדבריו יש גם פניה להורים ממשפחות מודרניות יותר המבקשים להתקבל לת"תים, לסמינרים ולישיבות קדושות.

"מהמקום שלי, אני יכול לזהות בלי בעיה ילדים שבאים מבתים מודרניים, בהם ההורים דיברו כל הזמן על חשיבות עולם התורה ובפרט שמרו על כבודם של האברכים החלוצים לפני המחנה, לבין בתים בהם השיח היה ביקורת על הציבור החרדי, על המנהיגים וזלזול בציבור האברכים".

"זה לא יאומן. ככל שההורים הנהיגו קו של כבוד לגדולי הדור, אהבת לומדי התורה, והסתייגו מגורמים מבית ומחוץ שמחפשים נקודות תרפה שיש בציבור (ובכל ציבור יש), כך הסיכוי לילדים יר"ש למדנים ו"ישיבישע'רס" גדול יותר.

ככל שההורים היו "אנטי", נגד ההנהגה, נגד הת"ת ונתנו לגיטימציה להשמצות כנגד הציבור החרדי, ולזלזול באברכים, כך הסיכוי לנשירה גדול יותר.

7.

חייבים להניח כאן את האפשרות שחלק מההורים המביעים כעס על מערכת החינוך החרדית עושים זאת משום שדחו אותם, ואפשרות זו מטילה על כולנו את האחריות. שכן ממעשה בר קמצא למדנו, שיהודי ממורמר יכול להביא בכאבו נזק גדול ולא הוא היחיד הנושא באשמה אלא כלל הציבור ש"מדשתיק משמע ניחא להו".

אצל האברכים יש סוג של "אחוות אחים" כאשר מישהו אינו מתקבל כל הכולל הופך את העולם כדי שיקבלוהו.

עלינו להקים גוף שיהיה כפוף לגדולי הדור, שילחם את מלחמתן של משפחות חרדיות שאינן מחוברות לקהילה ואין להם קשרים. לא רק בשבילם. בשביל כולנו.

כי רק אם "נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה" אחר הדברים הצריכים תיקון אצלנו, ונושיט יד לקרב קרובים נוכל לבקש בלב שלם, ואי"ה גם להיענות לתחינתנו:  "כִּי יְמִינְךָ פְּשׁוּטָה. לְקַבֵּל שָׁבִים"

גמר חתימה טובה.

כיכר השבת