אוד מוצל מאש: הרב אליעזר פריינד ז"ל

הרב אליעזר פריינד ז"ל צילום: באדיבות המצלם

ברוך דיין האמת: בבני ברק הסתלק בשבוע שעבר לבית עולמו שריד לדור קדומים אוד מוצל מאש, הר"ר אליעזר פריינד ז"ל שנפטר בשיבה טובה והוא בן 96.

המנוח, שהיה דור חמישי למהרי"א אסאד זצ"ל, נולד בשנת תרפ"ד, בכפר "נאג שאללו", בצ'כיה, לאביו הר"ר חזקיהו פיבל, שהיה תלמידו של הרב מחוסט, בישיבת גלנטא.

לימים סיפר בנו ר' אליעזר ז"ל, כי כשהגיע אחרי המלחמה לארץ ונכנס למעונו של גאב"ד 'העדה החרדית' דאז, המהריץ דושינסקיא זצ"ל, "פנה אלי בחום ואמר, "מי אתה ילדי?" – "מיין קינד", אמרתי את שמי, והוא שאל "ומי האבא"? אמרתי "ר' פייבל". "או, ר' פייבל!, הגיב הרב דושינסקיא "הוא היה מהבחורים הכי טובים בישיבה בגאלנטע!",

כעבור כמה שנים בעקבות מאורעות המלחמה העולמית הראשונה הם עברו לגור בעירה "טורנלי" שבהונגריה, כשאביו משמש כמלמד תלמידים, וגם במלאכות הקודש שוחט ומוהל.

לימים סיפר הר"ר אליעזר על ימי ילדותו, במשפחה בת שתים עשרה נפשות, על אהבת התורה אותה הנחיל להם אביו, ודקדוק המצוות, כשהוא מספר לצאצאיו על אותם ימים רחוקים,

ר' אליעזר סיפר, על זיכרונות ילדותו, והחינוך למסירות נפש ואהבת תורה: "ערב אחד, כאשר בחוץ היה קור אימים ושלג גבוה, ישב אבא ישב, לפתע והוא קם ואמר לי: "אני צריך ריטב"א" מה עושים? הוא התחיל לחשוב למי אפשר ללכת בשעה מאוחרת שכזו, אולי לדיין? לא, בטח כבר מאוחר! לבסוף הוא החליט ללכת ליהודי ששמו ר' שמואל דוד רייניץ, שהיה חתנו של הרב מפולק, כמובן שיצאתי איתו שלא ילך לבד בחושך ובקור, היה בחוץ קור אימים, סופת שלגים, חושך, ואפילו כלב לא הוציא את האף החוצה... דפקנו בדלת, ר' שמואל דוד נבהל. מי דופק בשעה שכזו? אבא אמר לו את שמו,  אבל הוא לא האמין, כאשר הוא פתח, הוא שאל "מה קרה?"  אבא הסביר שבסך הכל חסר לו כעת ריטב"א... ר' שמואל דוד, ישב על קרש, וכיסה את עצמו בשמיכה, לא היה לו כסף לחמם את הבית... הוא קם והביא לאבא את הספר ואבא ישב העתיק מה שרצה, רק אחרי זה חזרנו הביתה...

כשהגיע לגיל מצוות יצא אל מחות לבית ללמוד בישיבה, כשבאותם ימים הוא חלה והגיע כמעט עד שערי מוות, תוך שהוא מקפיד שלא לאכול מהאוכל בבית החולים בו אושפז, אלא להזדקק לאוכל כשר.

כעבור מספר שנים שלחו אביו ללמוד אצל אחד מגדולי הדור בהונגריה, הגאון הצדיק רבי חיים אהרן דוד דייטש זצ"ל הי"ד אבד"ק וראש הישיבה בעיר באלשע יארמוט, בעל ה"בן גרני" ונכדו של ה"גורן דוד " מתלמידי החת"ס זי"ע, הרב דייטש היה חתנו של מגדולי אותו הדור, הלא הוא "וויטצענ'ר רב" הגאון רבי ישעיה זילברשטיין, הגרחא"ד, החזיק ישיבה מפורסמת בעירו באלשע יארמוט, ושימש כרב ראש ישיבה, ומורה דרך לרבים.

מעניין לציין את שהיה מספר הישיש רבי אליעזר דוד פרידמן זצ"ל שנסתלק לבי"ע לפני כשבועיים, בשם אלו שזכו להכיר ולראות את הגרחא"ד דייטש, כי "אין לתאר את החן העצום שהיה נסוך על פני קדשו חן דקדושה שמשך אחריו את כל רואיו".

מי שלמד עם ר' אליעזר באותם ישמים בישיבה, ונודע לימים כאדמו"ר מערלוי זצ"ל, כתב במכתב משנת תש"ך, "אמנם זכיתי להסתופף בצל קודש אדמו"ר זצוק"ל בישיבתו הרמה ולהתבשם מתורתו משך שלש שנים שלמות... בכל זאת לא ארהיב עוז בנפשי לצאת בקסת הסופר להראות צדיק מה פעל כי אין בכחי להעריך את גדולת אדם בענקים זה אפילו מעט מזעיר הן גדלותו בתורה בנגלה ובנסתר והן צדקתו וענוותנותו והתנהגותו בקדושה ובטהרה ומידותיו הנשגבות שהיה לפלא אך זאת נפשי יודעת כי כל גדולי וצדיקי הדור ענו אחריו מקודש מקודש ודכירנא כד צוה עלי כ"ק אאמו"ר הגאון זצ"ל לנסוע לישיבתו הרמה היה נימוקו עמו שרצונו שאלמד אצל הרב מיארמוט היות שהוא איש צדיק..."

בישיבה ינק ר' אליעזר את תורתו ויראתו ובהיותו כבן י"ח נשלח על ידי רבו לעיר בודפשט, שם סייע למצוות גמילות חסד של אמת בקבורת הנפטרים, כשאביו התמנה לאיש יד ימינו של הגאון רבי יונתן שטייף זצ"ל, (ששימש לימים כאחד מגדולי הפוסקים בארה"ב) שהיה באותם הימים בבודפשט

באחד הימים עם התקדרות שמי אירופה, ואז החלו ימי המלחמה, כשר אליעזר מופנה לעבודות כפיה במחנות עבודה קשים, ואחרי טלטולים ארוכים הוא נשלח למחנה "בור" שהיה אזור של מכרות נחושת ביגוסלביה, ממקום ממנו חזרו רק מתי מעט.

לימים סיפר על הימים במחנה, כשהוא נושא את התפילין על גופו, וכך במשך כל ימי המלחמה הקפיד שלא יעבור עליהם בלי הנחת תפילין, כך גם התבטא דקדוק המצוות כאשר הגרמנים החליטו שכל האסירים חייבים להתגלח, כדי להנצל מאיסור תער, השיגו הצעירים החרדיים קצת חומר שורף שנקרא ליזול, שיש לו ריח נורא וכוויותיו מרובות, וכך כולם יצאו עם כוויות בפנים, אבל ללא חשש איסור...

כך למשל סיפר איך במהלך הנסיגה הגרמנית הם החליטו לעשות מנין בליל יום כיפור, למרות שלא היו להם מחזורים בשלב מסוים הגרמנים שהיו במחנה רצו אל הצעירים עם נשקים, פרצו פנימה והחלו לתת מכות רצח בקתות של הרובים, "אני הייתי צעיר, זינקתי מיד לפינה בדרגש השלישי והגבוה, לשם לא הצליחו להגיע עם הקתות, ניצלתי מהמכות." סיפר ר' אליעזר.

סיפורים רבים ליוו את אותם ימים בהם ניצל ר אליעזר עשרות פעמים ממוות בטוח כשהוא מקפיד לקבור את המתים, ועובר את הימים הקשים בקו החזית, ובמסלול הנסיגה של הגרמנים, בתקופת ימי חודש תשרי, חג הסוכות והושענא רבה, ימים שהיו חרותים על ליבו למשך כל חייו.

אחרי מסע מטלטל הגיע לעיר אראד שברומניה, ומשם החל לחפש את מי שנשאר ממשפחתו, כשהוא מוצא אחרי נדודים רק שני אחים שנותרו בחיים מכל משפחתו, שהושמדה באושוויץ, ונשלחו היישר אל המשרפות.

אחרי טלטולים ותלאות עלה ר' אליעזר לארץ בספינת מעפילים ונכלא בכלא עתלית משם שוחרר לאחר שאמר שיש לו קרוב משפחה בתל אביב, "הרבי מבעלזא", הוא החל לשקם את חייו, בעניי עצום ובעבודה קשה, כשקודם לכל הוא עובד בכל כוחו כדי שיוכל לדאוג לשני אחיו, הוא חש כאחראי להמשך הדורות, ודאג להשיא את אחיו, ורק לאחר מכן בגיל ל"ב, נישא בעצמו לרעיתו הצדקנית שתחי', שהיתה ניצולת שואה, בת האשה האלמנה הצדקנית מרת ביילא מנדל ע"ה, ששמרה בגאון על חינוך ילדיה בגטו הנורא.

עם נישואיו עבר לגור בבני ברק, כשהוא מקים את בית המדרש "אגודת רעים", ברחוב רבי עקיבא בבני ברק, יחד עם רעיו פליטי המלחמה שעלו מהונגריה, כשבמשך שנים הפקיד מאד על קביעת עיתים לתורה, ומעשי חסד מופלאים, שנעשו ביודעין ובלא יודעין, כשהוא מסייע ממקום עבודתו בסניף הבנק, ליהודים רבים, שסיפרו לימים על העזרה המיוחדת שזכו לה מידיו ומעצותיו.

לימים החל לנהל את הגמ"ח של "אגודת רעים" כשהוא מסייע לאלפי אנשים שנהנו מהגמ"ח אותו ניהל בנקיות וביסודיות מפליאה.

פרק מיוחד היה תפילותיו, בנעימה ובהתרגשות כשהוא עובר לפני התיבה בימים טובים שבתות וראשי חודשים במשך שנים רבות היה מתפלל בכל ראש חודש בכותל המערבי, ובצומות של ימי השובבים, כאשר הוא המשיך את מסורת התפילה מבית אבותיו, ורבים היו באים לשמוע את התפילות הנעימות והמיוחדות, אותם היה מתפלל,

כך גם נודע בקביעות עיתים לתורה, וכפי שהתבטא פעם הגאון רבי משה מרדכי שולזינגר זצ"ל בעל 'משמר הלוי', כאשר בימי מלחמת המפרץ פחדו כולם לצאת מהבתים, מחשש טילי האויב, ורק ר' לייזר, הגיע לשיעור, לבני משפחת ואמר ש"זה לא נקרא מלחמה", ומי ששמר עליו כשהיה בתוככי שדה קרב, רוסי גרמני, בודאי ישמור עליו גם כעת. במיוחד היה כאשר הוא יצא לגמלאות, כשהוא מקפיד על לימודים בכולל בוקר, ואחר הצהרים בשיעורים עוקבים זה אחר זה, כשהוא מנחיל את האהבה לתורה ולקדושה בכל מאודו, ואף עמל בצנעא, להרחיב את מערך השיעורים בכולל בעלי הבתים, ולדאוג לשיבוצם ולשכרם של מגידי שיעורים מיוחדים וטובים.

לא פעם הגיעו יהודים, להתבשם מחכמתו ולבקש ברכתו, כמי שחווה את אימי השואה , ונותר באמונת אומן ואהבת התורה, הוא עצמו היה מתרגש בכל פעם שראה בני ישיבות ותלמידי ת"ת, כשהרגיש שזה הוא הנצחון האמיתי על הצורר הנאצי.

מסכת מופלאה היו מידותיו הנדירות כשבי ביתו מעידים שמעולם לא הקפיד על איש, ולא רב עם אף אדם, תמיד ידע להתהלך בנחת ובחכמה עם כל אחד ואחד, מעולם לא התלונן על קושי כזה או אחר, גם במצבים בהם אפפוהו יסורים, במשך שנים היו ויושבים עמו בני ישיבות ששמעו ממנו עובדות והנהגות על ימים עברו, כעדות מכלי ראשון.

לפני מספר שנים עבר ניתוח קשה והחלים ממנו, כשהוא חוזר לסדרי יומו הקבועים, ומחזק אנשים הצעירים ממנו בעשרות שנים.

בחודשים האחרונים נחלש בגופו, אך התעקש להמשיך את תפילותיו כרגיל, ורק לאחרונה ממש, כבר נשאר בביתו, כשהוא אומר "בלי התפילה והשיעורים למה לי חיים?", אך תמיד מתחזק ומקפיד לשמר את החיות ולהעבירה לצאצאיו.

בימים האחרונים כבר התערפלה הכרתו, אך למרות מחלתו , כששאלוהו נכדיו את ברצונו שיקראו עימו קר"ש לחץ את ידם והנהן בראשו, בלילה האחרון לחייו שהו סביבו חתניו ונכדיו, בקריאת פסוקי הייחוד כאשר מצבו מתייצב, ואולם כמה שעות לאחר מכן, ראו בנו ונכדו שעמדו ליד מיטתו שמצבו מתדרדר, והזעיקו מנין למיטתו, וכך עם אמירת הוידוי, יצאה נשמתו מן העולם כשפניו שוחקות.

בלויתו הספידו חתנו הגדול הגאון רבי נפתלי ברוק, רבי ביהמ"ד "חסדא" הגאון רבי יצחק שמואל שוורץ, רב ביהמ"ד "אגודת רעים" הגר"ד קסלר, וחתנו הצעיר הגאון רבי יאיר ארלנגר, כשכולם ציינו את מסכת החיים הארוכה והעשירה, של אוד מוצל מאש שריד להוד קדומים.

השאיר אחריו את בניו: הרב, פנחס והרב חזקיהו, חתניו הג"ר נפתלי ברוק מבורו פארק, הג"ר משה רפפורט מפ"ת והג"ר יאיר ארלנגר מבני ברק,  נכדים ונינים ההולכים בדרך ה עוסקים בתורה ובמצוות,  וממשיכים את מסורת הדורות, ליהודי שהיה שרדי לדור שהיה ואיננו.

תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.

בחדרי חרדים