שישים שנה במירון: השמש של ההדלקה בבאיאן חושף את הסודות

בעוד שעות ספורות תעלה האבוקה מעל מערת רבי שמעון בר-יוחאי במירון, אז תינתן האות לפתיחת החגיגות באתרא קדישא ובעולם היהודי כולו. זה הזמן להכיר את רבי ישראל רבינוביץ, מחשובי חסידי באיאן, שנמצא במירון מידי שנה ביום ההילולא במשך שישים שנה, החל מהחלאק'ה שערכו לו בדרך לא דרך ואת שיערו גזז הרבי מבאיאן זצ"ל ועד היום, הוא עומד על משמרתו ואף מחזיק בחזקה כגבאי ההדלקה המרכזית שעברה בירושה מהסבא קדישא מרוז'ין ושמורה בחזקת האדמו"ר הנוכחי שיבדל לחיים טובים.

הרב רבינוביץ בן ה - 63 מנהל חנות תשמישי קדושה וטליתות ברחוב מאה שערים, הוא נחבא אל הכלים ועושה את עבודתו במסירות בהר מירון. לקראת ל"ג בעומר הוא נועל את החנות ימים ספורים קודם ומגיע להר מירון להיות נוכח בהילולא ולעמוד על משמרתו. 

לרגל ל"ג בעומר, חושף הרב רבינוביץ בפעם הראשונה עשרה דברים אותם שולף מזכרונו, סביב הימים ההם במירון, בזמנים שעלו בדרכים מפותלות והנסיעה הייתה אורכת שש שעות ויותר. מפיו שמענו גם על הזכות שלו כאחראי על שמן המדורה והישועות הרבות שרואים בשפיכת השמן במעמד ההדלקה.

'בחדרי חרדים' מביא את הדברים כפי שסיפרם ר' ישראל רבינוביץ, ככתבם וכלשונם.  

א. אני נולדתי עם האש של מירון בעצמותיי. אבי ר' יעקב היה חסיד באיאן בכל ישותו. באיאן ול"ג בעומר הרי הם תרי רעין שלא מתפרשין. אמי מאידך היתה ביתו של הרה"ח ר' אפרים גוטליב ז"ל שהיה מפורסם כ'איש מירון'. הוא היה חסיד קרלין ולא היה חודש בו לא היה זוכה לחלות את פני רשב"י. כך שמשחר ילדותי שמעתי בערגה ובהשתוקקות על מירון. וכך אני מחנך את ילדיי, כמה שיותר לעשות עבור ר' שמעון. וזה מקור השפע והברכות.

ב. החלאק'ה שלי הייתה בשנת התש"כ, השנה בה ביקר כ"ק האדמו"ר זי"ע בארץ הקודש. זכיתי ואבי ז"ל נסע עימי באותה שנה למירון, יחד עם הרבי, ושם, אזכור ולא אשכח איך שהרבי הקדוש גזז את שערות ראשי בחיל ורעדה. אמנם הייתי ילד, אבל אני מודה לה' שמראה זיו תואר פני הקודש לא נשכח ממני מאז. אגב, אני זוכר שאבי חפץ היה באותו זמן לומר פרק תהילים במערה, והותיר אותי בידיו של הרה"ח ר' ישראל שרייבר, אוי כמה שבכיתי.

הרב רבינוביץ עם הרבי מבאיאן בהדלקה לפני ארבעים שנה. צילום: מוטה ברים

ג. חשוב לי להוסיף שאת הנסיעות הקדושות של הרבי לציונים הקדושים לא שכחו אצלינו בבית, ואני מאמין שגם בבתים אחרים של חסידי באיאן. אבי ז"ל היה מתאר תמיד בחרדת קודש איך שהרבי נסע לצפת הגיע לציונו הק' של הבית יוסף ועמד שם בדבקות נוראה כשהוא מניח את ידו על הציון למשך 8 דקות. ואחר כך הרים את ראשו ופנה לאברכים והבחורים שעמדו מסביב באומרו, "מ'דארף וויסן די ערשטע זאך זענען מיר חסידים פון די בית יוסף.." והמשפט הזה חדר כל כך עמוק אצלנו, עוד כשהיינו ילדים קטנים, עד כדי כך שאבי היה אומר שמה שכל המחנכים ניסו להחדיר בעשרות שנים הצליח הרבי להחדיר במשפט אחד.

ד. מאז היותי ילד בן אחד עשרה ובמשך כל השנים עד היום, זכיתי לנסוע מירונה בשעת ההדלקה. כל חסידי באיאן שהיו אז היינו נוסעים במסירות נפש והרגשנו שלוחים של הרבי לקיים את החזקה. רק שנה אחת לא היינו בהדלקה. זה היה בשנה בה נתקע הרכב שלנו בכפר שמאי וראינו מרחוק את הרב זילברמן מעלה את ההדלקה עם החסידים הצפתיים...

וכך היה סדר הנסיעה. היו מגיעים שלושה רכבי מסע ונצמדים ממש עד הגדר של 'בתי הורנשטיין', משם היו מורידים כמה ספסלים, לא מהספסלים הכבדים אלא מהספסלים הקטנים יותר, והיו שמים אותם בתוך רכב המסע, אחר כך היו יורדים למכולת וקונים ארגזי לחם. מזונות היה מביא כל אחד מביתו, וכך היו נוסעים...תחילה שני רכבים, ואחר כך שלושה, והיום אנחנו בעשרות אוטובוסים... ואגב, תמיד משפחת לודמיר נסעה ברכב נפרד של מצות יהודה..

ה. לא היתה זו נסיעה כמו היום, אבל זה היה לוקח אותו זמן כמו היום. המארגנים היו ר' משה ברים ור' אהרן כהן, והם היו דואגים לכל העניינים הנצרכים. היום יש פקקים, אז הנסיעה לוקחת חמש ושש שעות, פעם הדרך עצמה הייתה לוקחת כך. היו יוצאים דרך הר טוב, ומשם לרמלה, ואחר כך ללוד ואחר כך לחיפה ועכו ומשם למירון. היו שנים שהיו גם נוסעים דרך שכם. זה היה אחרי מלחמת ששת הימים אז הערבים עוד היו מפחדים מאיתנו - למשך כמה שנים. וגם כמו היום, נסענו נסענו ובסוף הגענו.

ו. כשהגענו הייתה זו מלאכה קשה. היינו צריכים לסחוב את הספסלים והציוד עד למעלה בהר, אבל לא הרגשנו את כובד המשא. השמחה והגילה הפכו את הכל לקל ונעים. הגענו לגג ושם המתינו לשליח של הרבי, הרב זילברמן מצפת, שהיה מדליק בכל שנה. התפללנו מעריב ואז זקני החסידים היו מוציאים כל אחד מתרמילו בגד. כיפה או מטפחת, שופכים עליה מעט שמן והיו שמים זאת בדחילו ורחימו על ההדלקה תוך הזכרת שמות לישועה. רבים היו מזכירים את שמות חבריהם וכדומה לישועה והמקום היה לחרדת אלוקים. 

ז. לאחר ההדלקה, בידי הרב זילברמן שלוחו של הרבי, היו פוצחים בישרת בר יוחאי, כשעל הניצוח עמד ר' ישראל ברזל שהיה אומר זאת בחן ובמתיקות מיוחדת שעדיין נסוכה בעצמותינו. לא היו שם אנשים מלבדינו, לא הייתה תזמורת, רוב רובם של הנאספים היו בכלל בתוך המערה, ורק חסידי באאין פזזו בשמחה בל תתואר עם מעמד ההדלקה על גג המערה. לאחר מכן היו פונים לסעודה. בתחילה היה זה בחדרון הקטן שלנו בגג, ואחר כך בבני עקיבא- בבניין הישן בו שוכן היום מד"א, אחר כך היינו תקופה בבניין של סקולען, הסמוך למיקום המתחם הנוכחי שלהם. וכך עברנו מהכא לשם עד היום ב"ה.

הרבבות בהדלקה בבאיאן. צילום: שוקי לרר

ח. המהפך הגדול החל לאחר שנת התשמ"ה, כאשר אדמו"ר ישב על כסא אבותיו הק'. אני זוכר עד היום הוויכוח בין הרבי להרב זילברמן. הרב זילברמן רצה להעניק את זכות ההדלקה במלואה לרבי לאחר שהסתיימה שליחותו, אך הרבי סירב וביקש להדליק עמו את ההדלקה בדווקא. וכך היה. אלה היו רגעים שלא ישכחו.

שנים אחר כך הרבי היה מדליק עם אביו זצ"ל, ואז זכינו לראות כיבוד אב מהו. כמובן שבאותם שנים החלה החסידות לצמוח ולפרוח, ולאט לאט סידרו מוזיקה, ואחר כך כמה פארנטשעס, עדי הגיענו הלום שרבבות אלפי
ישראל משתתפים בהדלקה. פעם זה לא היה כך. ואף אחד לא חלם שזה מה שיהיה.

ט. במשך כל השנים הייתי אולי הקרוב ביותר למעמד ההדלקה. הייתי שותף תמיד בהכנות וכמובן ה'שמש' לשפיכת השמן. תמיד היה שמח, תמיד הייתה התרגשות. אבל מאז תשמ"ה האווירה היא שונה לגמרי בעשר מידות. לא כולם שמים גם לב כמוני איך שההדלקה מתארכת משנה לשנה עד שאני לפעמים אומר שנראה שהלפיד יפסיק לבעור עוד לפני שהרבי מדליק...

י. כבר 35 שנה אני גבאי של השמן של רבי שמעון. מספרים על ישועות כבירות שמתגלגלות כאן, אך אני לא זקוק לסיפורים. אני יודע שרבי שמעון , מה ה' לכל אף רשב"י לכל, קרוב ושומע את כל אחד, ולא זקוק לסיפורים והוכחות. אני עומד על מקומי ומגיס את השמן, ומזכיר כל שם ושם בפרטיות כפי שמבקשים ממני, ובטוח שהישועה כבר מגיעה. ברצוני לקרוא לכם מכאן. שאו תפילה, פעלו במרומים, הגיסו שמן, כי זו השעה לה חיכיתם!

האדמו"ר מבאיאן בהדלקה במוצאי שבת. 

בחדרי חרדים