"ריח של שבת": הכנות לשבת הסתיימו בבית חולים / אפרת ברזל

ריח של שבת וחג

כשאישה יהודייה מבשלת לשבת יש לה כל מיני בקשות מהסירים שלה. גם אם היא לא אומרת אותן בקול רם. זה בא באוטומט. זו גנטיקה של אימהות.

כשאישה יהודייה מבשלת לשבת או לחג, היא מקווה מעל הסירים: שייצא טעים, שיהיה מספיק, שתהיה אווירה נעימה כשאוכלים, שכולם יהיו בריאים, שישירו, שיהיו דברי תורה. זה פחות או יותר איזור הבקשות המתוקות שלה.

כשאישה מבשלת היא לא עסוקה מול הסירים בזן אחר של בקשות, נגיד, על קידוש ד' מתוך האדים שיעלו, מהריחות שיתערבבו, בטח אם אין לה אורחים, ממילא תיכף שבת תיכנס והיא תעביר לפלטה, ויהיה בסדר. כמו כל שבוע בערך.

הכל בסדר.

שישי בצהריים. בעלי מסדר את הנרות. השעה שתיים וחצי כזה. שבת מתקרבת. חורף.

אחד מבני הבית אומר לי שהוא מרגיש שהוא לא מרגיש טוב.

"אתה מרגיש מעולה", אני אומרת לו, "אני לא", הוא עונה לי, ואחרי שניה אני מבינה שהוא צדק.

אני צועקת לבעלי אל חלל הסלון, "תקרא מהר לעזרה", אלו היו שניות של התעשתות, צועקת לבת הנשואה שלי, שכבר הגיעה לשבת, "צלצלי להצלה". אלו הן שניות שאת מדלגת בין זה 'אמיתי או שאני בסרט רע עכשיו'? היה לי ברור תוך כדי התקדמות השניות שהשאנטי שלי קודם, בביטול התחושות שלו, לא התאים פה, מעין רגעים שאת מרגישה קצת אשמה שלא לקחת ברצינות את התלונה ורצית להתקדם הלאה עם שבת וההכנות.

בזה אחר זה, תוך שניות, מגיעים כוחות הצלה. מודדים את המדדים שצריך, מכשירי קשר, בדיקות, פתאום מגיע עוד מישהו עם אופנוע, ועוד זוג פרמדיקים, הפעם ממד"א. אין מילים כמה מיומנות, זריזות ונאמנות יש לצוותים האלה. הצלה באמת. חסד אינסופי.

הם מתייעצים אחד עם השני ומציעים שבמקרה הזה כדאי ללכת לבית החולים כדי להבין טוב יותר מה קרה כאן, אף שכעת הכל רגוע ונראה שהאירוע תם.

השעה נהייתה כבר ארבע, עוד מעט שבת. מה בית חולים עכשיו?

יש לי דגים על האש, סיר צ'ולנט לידם באמצע הכיריים, משמאל, מרק עוף. החלות בתנור. מה בית חולים עכשיו?

הפרמדיק והפרמדיקית מציעים שניסע איתם באמבולנס.

בעלי מציע שאהיה כבר עם בגדי שבת, ושאני אסע, הוא יהיה בבית עם הילדים, ושמקסימום נחזור ברגל ושנראה כבר מה יהיה.

הפרמדיקים של מד"א מחכים בסבלנות, אני מתארגנת, אני מוכנה, אנחנו יוצאים.

נוסעים באמבולנס, לא ידעתי אם אני מרגישה עכשיו דמות מפליימוביל באמבולנס משחק שקניתי לנכדים, או שאני אמורה להילחץ מהבאמת. המחשבות רצו לי בפינג-פונג, חשבונות נפש, מה אני לוקחת על עצמי.

הגענו לבית חולים.

האמבולנס כמובן נכנס עד למיון. ככה זה שכשמגיעים בצורה הזו לבית חולים, הפרמידקים מנהלים את ענייני הטפסים הקבלה והניירת, אנחנו יושבים על הכיסאות ומחכים בצד. הם אחראיים עלינו עד שאנחנו עוברים לידיים אחרות. הפרמדיק הגבר, בחור צעיר, עומד בתור, אנחנו יושבים על הכיסאות בצד, ומחכים. לידינו עומדת הפרמדיקית השניה, מחכה איתנו.

הדקות חולפות, השמש מתחילה לשקוע, אני מסתכלת דרוכה איפה אני מדליקה כאן נרות שבת, איפה אני אחביא את התיק שלי עם כל המוקצים כי ברור שאנחנו כאן בכניסת שבת.

"אני יכולה להגיד לך משהו?" פונה אליי פתע הפרמדיקית ששומרת עלינו בהמתנה בצד, "כן בטח", אני עונה, אני נחמדה. ברור לי שהיא רוצה להגיד לי עוד פרט על התנהלות התהליך ומה מכאן, טכנית, רפואית.

"אני יכולה להגיד לך משהו?",

"כן בטח", אני שוב חוזרת, ומזהה בעיניה לחלוחית. "אני רוצה לשתף אותך שבחיים שלי לא חוויתי דבר כזה".

"איזה? את חדשה בתפקיד?"

 אני שואלת,

"לא לא, אני כבר 17 שנה מתנדבת כאן, אבל בחיים לא חוויתי דבר כזה".

"איזה דבר?"

"אנחנו היינו אצלכם בבית, והתלבטתם אם כן ללכת לבית חולים אם לא, ואת הלכת להתארגן ואנחנו חיכינו, אבל אני לא רציתי שנלך מכם. לא רציתי שהאירוע הזה יגמר. אני מנסה להסביר לעצמי למה. היה בבית שלכם ריח של אוכל, היה לי נעים, אני הצצתי בתוך הסירים שלך, היה שם משהו באוויר שאני כל החיים רציתי, הילדים הסתובבו סביב סקרנים, הייתם רגועים לגמרי, והריח הזה שאני לא מבינה גם עכשיו מה קורה לי כשאני מדברת עליו".

"זה ריח של שבת", אמרתי לה, "את מתכוונת לשני ריחות הברית", שאלתי, כמו שאומרת חברתי רחלי, "את נשואה?" שאלתי אותה, "יש לך ילדים"? היא אמרה שכן. והמשכנו לדבר. ולדבר.

ועובדה שאני לא מפסיקה לחשוב עליה ועל הפנים הטובות שלה, ואני הולכת להתקשר לתחנה שממנה היא באה ולהזמין אותה ואת הילדים לבוא אלינו בחול המועד, לאכול, לא רק להריח. כי אני יודעת כמה היא נתנה לנו ברגעים המתוחים האלה ואני יודעת כמה אני יכולה לתת לה.

להצטרפות לקבוצות התוכן של אפרת ברזל >>>​​​​​​​

תגובות, הערות והארות ניתן לשלוח למייל: efrati41@gmail.com