האזהרה שמגיעה מבודפשט: כך הפך המודל ההונגרי לאידיאל – ולמלכודת

במרץ האחרון פורסם מאמר נרחב במגזין האמריקאי The Atlantic (האטלנטיק), מהמובילים והמשפיעים בזירה הפוליטית של ארצות הברית. כותבת המאמר היא אן אפלבאום, עיתונאית והיסטוריונית יהודייה עטורת פרסים, שמתריעה בו מפני תהליך שבו ארצות הברית צועדת בעקבות הונגריה – לעבר דמוקרטיה חסרת תוכן, מערכת כלכלית המבוססת על קשרים, וריכוז כוח בידי שליט אחד.

אבל כבר כאן יש מי שמרימים גבה. אפלבאום, על אף מעמדה הרם, מזוהה באופן ברור עם המרכז-שמאל האמריקאי. היא מרבה לתקוף יוזמות פוליטיות המזוהות עם הימין, ולעיתים מתויגת כמייצגת קו ליברלי נוקשה, החושש מכל שינוי מבני שעלול לערער את הסדר הקיים. בימין – גם בישראל – טוענים כי היא מציירת כל מהלך לחיזוק המשילות או להגבלת כוחם של מוסדות עצמאיים כאיום על הדמוקרטיה, גם כשהמהלכים הללו נעשים באמצעות רוב ברור ובאמצעים חוקיים.

עבור חלק מהקוראים השמרניים, כתיבתה של אפלבאום משקפת דווקא את הסיבה להתמרמרות: מוסדות בינלאומיים, עיתונות אליטיסטית ושיח ציבורי שמתרחק מהעם. מבחינתם, המודל ההונגרי – עם כל מורכבותו – הוא ניסיון כן לשקם ריבונות לאומית מול כוחות גלובליים, להחזיר אחריות נבחרת למוקדי הכוח, ולשלוט בגורל המדינה מבלי להתנצל.

כשבודפשט נראית כמו מופת – אבל הכלכלה נחלשת

המאמר מציג את הונגריה כתמונה כפולה: מצד אחד, מרכז בודפשט מצוחצח, שופע בתי מלון נוצצים, מסעדות יוקרה ומונומנטים לאומיים. מצד שני, מאחורי החזות – כלכלה חלשה, שירותים ציבוריים קורסים, ותחושת חוסר אמון גוברת בקרב הציבור.

אפלבאום מצביעה על אינפלציה גבוהה, ירידה בייצור התעשייתי, וסגירת מחלקות בבתי חולים בשל מחסור ברופאים. לדבריה, צעירים עוזבים את המדינה בהמוניהם, והאמון במערכת החינוך נמצא בשפל.

ראש הממשלה נתניהו בביקור בהונגריה | אבי אוחיון/ לע״מ

היא מתארת מערכת פוליטית שבה קשרים חשובים מכישורים, וחוקים נכתבים כך שישרתו קבוצה סגורה של מקורבים. היא מכנה זאת *legal kleptocracy* – כלומר, שחיתות חוקית: לא באמצעות עבירות, אלא באמצעות עיצוב רגולציה ומכרזים כך שישרתו את החזקים והמכרים.

המודל ההונגרי והחיבור הישראלי

המונח NER – ראשי תיבות של Nemzeti Együttműködés Rendszere, "מערכת שיתוף הפעולה הלאומית" – הוא הדרך שבה אורבן ממסגר את שיטתו. בפועל, כך נטען במאמר, מדובר בשם קוד למערכת שלטונית ריכוזית וסגורה, שבה המקורבים מתחלקים בשלל המדינה.

לצד כל זה, החיבור לישראל הפך מוחשי במיוחד לאחר ביקורו של ראש הממשלה בנימין נתניהו בבודפשט באפריל האחרון. הוא התקבל בטקס צבאי מלא, נועד עם אורבן, ואף קיבל ממנו תמיכה תקדימית: הכרזה על כוונת הונגריה לפרוש מבית הדין הפלילי הבינלאומי – כתגובה לצו המעצר שהוצא נגדו בהאג.

ראש הממשלה נתניהו בביקור בהונגריה | אבי אוחיון/ לע״מ

באותם ימים, גם בארה"ב וגם בישראל, התחזקו הקולות שמבקשים לראות בהונגריה מודל: של מדינה שמרנית, לא מתנצלת, עם שלטון חזק וזהות לאומית מובהקת.

השראה, או תמרור אזהרה?

המאמר של אפלבאום נכתב על רקע הבחירות בארצות הברית והתחזקות השמרנות הפוליטית, אך מעורר עניין מובהק גם בזירה הישראלית. האם ישראל רוצה להידמות להונגריה? או שמא דווקא להימנע ממה שנתפש בעיניה ככשל?

הקווים בין השראה לאזהרה, בין כוח לריכוזיות, בין משילות לרמיסת מוסדות – הם קווים עדינים. השאלה איננה רק פוליטית – היא גם מוסרית, חוקתית, ודמוקרטית. בדיוק בגלל זה, גם כשאפלבאום מעוררת מחלוקת – הקריאה שלה מעוררת מחשבה.