טל שוהם סרב לכרוע ברך לחמאס: "אתם לא תוציאו אותי להורג כמו דאעש"

לאחר ששרד כמעט שנה וחצי מתחת לאדמה, עם בקושי אוויר לנשימה וללא אור, טל שוהם החטוף ששוחרר לאחר 505 יום בשבי בעזה, סיפר לראשונה על השבי בראיון לרשת פוקס ניוז.

טל שוהם נחטף מקיבוץ בארי עם אשתו וילדיו, בני ארבע ושמונה, אך הוא לא ידע זאת. הוא נזרק לתא המטען של מכונית ונסע לעזה עם מחבלי חמאס. הוא אפילו לא ידע אם משפחתו בחיים, בתקווה להציל אותם הוא נכנע למחבלים רגע לפני שהציתו את הבית שבו הסתתרה משפחתו שכאמור נחטפה ושוחררה בעסקה הראשונה בנובמבר 2023.

הוא בילה את שמונה וחצי החודשים הראשונים במנהרה תת קרקעית ועוד חמישה חודשים בשבי בחמישה בתים שונים בעזה, שם שוביו שמרו עליו כבול, הרעיבו אותו ושללו ממנו תנאים אנושיים בסיסיים.

אבל הוא נתן לעצמו משימה: הוא היה נחוש לא לאבד את אנושיותו. גם ברגעים שבהם חשש שהוא עומד למות, הוא ניסה להישאר מרוכז. "אני לא קורבן. גם אם זה ייגמר, אסיים את זה בראש מורם, כשאני מסתכל למוות בעיניים. הם לא ישברו אותי, ואני לא אכנע לרחמים עצמיים. אנחנו חזקים", אמר לעצמו בשבי.

עברו שלושה שבועות מאז שחזר הביתה, הוא דיבר על קיבוץ בארי שנמצא רק חצי שעה נסיעה מעזה, "שני עולמות נפרדים", אמר. "הראשון - סוריאליסטי להפליא, אכזרי מעבר להיגיון. ורק 30 דקות משם בצד הזה של הגבול, עולם של שפיות, היגיון, כבוד וחמלה".

הוא הזכיר את אביתר דוד וגיא גלבוע-דלאל, שעדיין מוחזקים בשבי. "אני לא יכול לישון בלילה בידיעה שהם עדיין שם", הוא אמר.

טל, אשתו וילדיו הגיעו מהצפון לקיבוץ בארי כדי לבלות את שמחת תורה עם הורי אשתו ושהו בבית כשהחלו הפיגועים. לדבריו, כולם נכנסו לממ"ד, וכאשר קולות הירי התקרבו, הם ניסו להתבצר. אבל המחבלים פתחו את החלון, וטל חשש שהם עלולים לזרוק רימון אם המשפחה לא תיכנע. באותו רחוב הציתו המחבלים את הבתים, ושרפו את האנשים שבתוכו חיים.

"יצאתי והרמתי ידיים", אמר. "אדם עם רצח בעיניים הוביל אותי לכביש ולרכב. ראיתי כ-40 מחבלים חמושים בכבדות. חלקם צילמו אותי בטלפונים שלהם. הייתי בהלם - היה גדוד שלם של מחבלי חמאס בתוך הקיבוץ שלנו, גופות של אנשים שהכרתי שנרצחו בשטח, והם צוחקים, בלי פחד".

המחבלים השליכו אותו לתא מטען של מכונית והסיעו אותו לעזה. שם התאסף המון נבער. "בני נוער עם מקלות רצו לעברי, מנסים להכות אותי מכל עבר", הוא סיפר. לקחו אותו מהמכונית, שוביו כיוונו לעברו רובה, הוא האמין שהם מתכננים להוציאו להורג, וניסו להכריח אותו לכרוע ברך. "אמרתי להם, 'אני לא יכול לשלוט אם אתם הורגים אותי או לא', והרמתי את ידי - אבל סירבתי לכרוע ברך. 'אם אתה רוצה להרוג אותי, תהרוג אותי, אבל אתם לא תוציאו אותי להורג כמו דאעש'".

לאחר מכן הוא הוצג ברחובות במה שהוא תיאר כ"צעדת ניצחון". "הם צעקו 'חייל! חזיר! ציוני!' המון רב התאסף, נערים עם אלות עץ ניסו להכות אותי אבל אני רק נופפתי וחייכתי, תפסת אותי, אבל אתה לא תראה אימה בעיניים" סיפר.

הוא נלקח תחילה לבית משפחה עזתית, שם הוחזק לבד וכבול במשך 34 ימים. למרות שהוא הורשה להתקלח מעת לעת, השבי היה חמור.

האוכל שלו היה קצוב. "בשלושת הימים הראשונים היה לי פיתות. אחר כך הפסיקו לתת לי את זה", הוא אמר. "מלאי המזון הצטמצם. יש ימים שהייתי מקבל שלוש כפות אבוקדו ושלושה תמרים, או חצי תפוז מעץ בחצר".

אבל הייסורים הכי גרועים היו לא לדעת אם משפחתו בחיים. "אני בן 40. בחיים שלי לא חוויתי סבל כזה. הבידוד, להיות לבד עם מחשבות בלתי פוסקות - זה היה יותר גרוע אפילו מרעב קיצוני".

כדי להחזיק מעמד, הוא קיבל החלטה קורעת לב. "הייתי צריך לקבל את זה שהמשפחה שלי מתה", סיפר טל בראיון לפוקס ניוז. "ישבתי על הרצפה ודמיינתי את עצמי בהלוויה שלהם. עמדתי מול קבר - אחד גדול לאשתי, ושניים קטן לילדים שלי - והספדתי כל אחד מהם. הודיתי להם על הזמן שהיה לנו. התייפחתי אבל לא נתתי לחוטפי לראות אותי בוכה. זה היה הדבר הקשה ביותר שעשיתי במוחי בחיי".

ביום ה-34 לשבי הובאו לבית אביתר דוד וגיא גלבוע-דלאל. מחבלי חמאס עינו אותם מדי יום, פגעו בהם, מנעו מהם אוכל בזמן שהמחבלים אכלו לפניהם. לחטופים הורשו רק כ-300 קלוריות ביום - משקלו של שוהם ירד והדיבור עליו נאסר. "לא יכולנו לזוז מהמיטות שלנו או לדבר. דיברנו בלחש", אמר.

ואז הגיע זיק של תקווה. ביום ה-50 לשבי, קיבל טל הוכחת חיים מאשתו - מכתב שבו נאמר לו שהיא והילדים נחטפו אך הם משוחררים. "קראתי את זה, הידיים שלי רעדו," הוא אמר. "הדבר החשוב ביותר קרה - המשפחה שלי בטוחה. לא הייתי צריך להיות אבא ובעל שמגן עליהם יותר. עכשיו, יכולתי להתמקד במלחמה שלי, הישרדות".

ביוני 2024 הועברו טל, גיא ואביתר באמבולנס בדיסקרטיות למנהרה תת-קרקעית, שם כבר היה חטוף נוסף, עומר ונקרט. היו ארבעה מזרונים על הרצפה וחור באדמה לשירותים. החלל הואר על ידי נורה אחת עמומה. "לקח לי שבועות להסתגל למחסור בחמצן", סיפר טל.

השומרים היו חופרי מנהרות של חמאס וחפרו כל יום, אפילו כשהמלחמה השתוללה למעלה. "חמאס לא הפסיק לחפור מנהרות", אמר טל. "לא ליום אחד".

התנאים היו כל כך גרועים "הרגל שלי הפכה כחולה, צהובה וסגולה עם דימום פנימי", הוא סיפר. "הם נתנו לכולנו מדללי דם, מחשש לקרישי דם כתוצאה מחוסר תנועה. בסופו של דבר, הם הבינו שהבעיה היא תת תזונה וסיפקו לנו תוספי ויטמינים למשך שבעה ימים. היה לזה טעם של מזון לכלבים, אבל זה שיפר באופן דרמטי את מצבנו".

אבל ההתעללות נמשכה. שומר חדש הגיע, אלים אפילו יותר מהקודמים. "הוא גרם לכמה מאיתנו לכרוע ברך כמו כלבים והיכה אותנו", הוא אמר. "הוא היה נכנס וצורח שאנחנו יהודים מטונפים, מכה אותנו, ואז 10 דקות אחר כך, הוא היה מחייך ומביא אוכל".

לבסוף טל שוחרר, והיו לו חדשות טרגיות לספוג. 11 מבני משפחתו של טל נחטפו או נרצחו ב-7 באוקטובר.