הורי התצפיתניות מדברים: "הן אכלו אוכל של חמורים, עברו מחלות ופחדו מהפצצות צה"ל"

שבועות אחרי שחזרו לישראל בתום 477 ימים בשבי, הן אמנם סיפרו להוריהן בפירוט על תנאי החזקתן בשבי, על סכנת החיים התמידית, היחס מצד השובים, הרעב וההיגיינה הירודה, אבל על מה שהתרחש במיגונית במוצב נחל עוז בשבת ההיא – בשעות שבהן חיכו לשווא לעזרה, ספגו מכות מהמחבלים וראו בעיניהן את חברותיהן נהרגות – הן עדיין חוששות לגעת.

"היא פשוט לא מדברת על זה", אומר אלברט ארייב, אביה של קרינה ארייב ל-Ynet. "מה שקרה במיגונית היה מאוד קשה. זה מקשה עליה בתקופה של השיקום, אני רואה את זה עליה. משהו נורא קרה לבת שלי ב-7 באוקטובר. ברור שתקופת השבי לא היה פשוטה".

שירה אלבג אמא של לירי סיפרה: "7 באוקטובר הוא טראומה לא פחות קשה מהשבי ועוד לא נגענו בה בכלל. הן ראו את החברות שלהן נרצחות ואז ישבו ככה במקום ארבע שעות. לירי אמרה לי 'אימא, את זה עוד נצטרך לעבד'. היא עוד לא דיברה על מה שהיה שם. ב-7 באוקטובר הן חשבו שזה קרה רק בבסיס שלהן. הן בכלל לא הבינו את הסיטואציה. רק אחרי ארבעה ימים, כשהן נפגשו עם עוד חטופים, הן הצליחו להבין קצת מה קרה במדינה ושהסיפור הרבה יותר מורכב. לקח זמן עד שהן הבינו שמדובר במספר כל כך גדול של חטופים".

יוני לוי אביה של נעמה סיפר ל-Ynet: "נעמה נחשפה לתמונה המפורסמת שלה מ-7 באוקטובר. סיפרו לה. לא הייתה ברירה. היא מפורסמת בעל כורחה. מהמעט שהיא כן חלקה עד כה נראה שהאירוע הבאמת טראומטי, הגדול, תחושת השבר של הבגידה, וגם המראות הכי מזעזעים, היו ב-7 באוקטובר. השמיים נפלו עליה ביום הזה".

שירה סיפרה: "הבתים שבהם היא הייתה היו של אזרחים עם ילדים. והילדים האלה קיללו אותה, ירקו עליה ואיימו עליה. אנחנו נצטרך להתמודד עם הילדים האלה שיגדלו להיות מחבלים. אנחנו נצטרך להתמודד איתם כל החיים, אין מה לעשות. אנחנו במזרח התיכון ואנחנו נצטרך להתמודד עם כולם".

עוד סיפרה: "היו תקופות של שתי ארוחות ביום והיו תקופות שבמשך ימים לא היה בכלל מה לאכול. היו תקופות שהן אכלו אוכל של חמורים. היו עושים להן מזה פיתות כי לא היה קמח. הן חלו בהרבה מחלות".

קרינה ארייב, דווקא העדיפה את השהייה המנהרות. היא נתנה להוריה הסבר הגיוני מאוד: שהייה מעל הקרקע בעזה בתקופה הזאת הייתה סכנת חיים. "היא העדיפה להיות למטה כי למעלה כל הזמן הפגיזו", סיפר אביה אלברט ארייב לווינט. "היו ימים שהעבירו אותן ממקום למקום כשבתים קורסים מימין ומשמאל והרסיסים עפו עליהן. היא אמרה לי שהיא רק רצתה להיות במקום מוגן. אפילו אם זה במנהרה. לא היה אכפת לה, העיקר לחיות".

"חשמל לא היה בשום שלב. היו ימים שלמים שבהם היא לא יצאה מהמיטה לשנייה. הן יכלו לעבור ממקום למקום, אבל לפעמים הן שהו חודש בחדר בלי לצאת ממנו. היא הכריחה את עצמה לאכול. היא אכלה מה שאכלו המחבלים. לפעמים בתקופות קשות הם היו נותנים להן את האוכל שלהם" סיפר.

אלברט ארייב סיפר: "קרינה מספרת שכל השבי היו המון הפגזות והפצצות של מטוסים. גם היום היא סוגרת את האוזניים כשמעל הבית עובר מסוק או מטוס. אנחנו מקווים שזה יעבור עם הזמן".

שירה אלבג סיפרה לחדשות 12: "המחבלים גם דאגו להראות להן סרטונים ולשתף אותן בכל מיני דברים שהם (החיילים) עוברים שם - שהם מורעבים. כל מיני דברים שבאמת קשה, גם לנו - גם אנחנו כל הזמן כאילו ידענו ולא ידענו כל מיני דברים. גם היום כשהן פה אנחנו יודעים ולא יודעים בדיוק את כל מה שהן עברו".

שירה, אימה של לירי אלבג, אמרה לכאן 11 כי בתה העידה שהמחבלים אמרו לה בשבי: "כשאתם מאוחדים אנחנו מפחדים מכם". לדבריה, "לא היה ברור ללירי שהציבור יילחם עליהן. בשבי היא שמעה אותי ואת אבא שלה ברדיו. אמרו להן שהן יתאסלמו ויתחתנו עם עזתים. הראו להן סרטונים כדי להשוויץ שמתעללים בגברים. בשחרור, הבנות עלו על הבמה כדי להראות לחמאס שהוא לא ניצח. הן היו בגיהינום וחזרו ממנו".

אירה, אימה של קרינה ארייב, אמרה לכאן חדשות כי בתה "בטוחה ש-7 באוקטובר יקרה שוב, בגלל שמזלזלים בחמאס". לדבריה, "קרינה לא האמינה שהיא משתחררת עד הרגע האחרון. היא חששה שצה"ל יפעיל עליה נוהל חניבעל. כשחזרה, היה חשוב לקרינה להתקשר למשפחות השכולות מייד". כעת, היא גילתה, "כל הגוף של קרינה מלא ברסיסים, היא לא זזה במשך חצי שנה".

גם אורלי, אימה של דניאלה גלבוע, כמו לירי אלבג, אמרה כי "דניאלה חשבה שתישאר שם כמה שנים".