אם תַּחֲנֶה: שנים של המתנה הסתיימו בנס אחד מתוק

אני רגילה לחכות. יותר ממחצית חיי עברו עלי בתחנה, מנדנדת רגליים על אותו הספסל. מביטה ברכבות החולפות על פניי, על העוברות ושבות, על אלה השוות ועל אלה שפחות. כולן בשלב כזה או אחר עלו על רכבת החיים: חתונה, בית, משפחה. ואני המשכתי להמתין. רואה אותן מנופפות לי לשלום מהקרון, שומעת אותן צועקות לי מהחלון: בקרוב אצלך.

כשסוף סוף הרכבת שלי נעצרה בתחנה, חשבתי שסיימתי להמתין. סברתי לתומי כי זוג שהתחתן בגיל 35, מקבל כרטיס וי.אי.פי לרכבת אקספרס - דוך לחיים.

אבל מהר מאוד המציאות פלטה אותנו בצד הדרך, בתחנה שוממת, ריקה מאדם. שלושה חודשים אחרי החתונה הבנתי שהמסע שלי רק התחיל.

תחנה 1: רשות לרופא לפטר

את יום הנישואין הראשון שלנו כבר חגגנו במסדרונות האפרוריים של בית החולים. לא הייתה שם ארוחה רומנטית או מחווה מרגשת. המתנה היחידה שקיבלתי הייתה ערימת כדורים ומזרקים.

עקב גילי "המופלג" לרופאים לא הייתה סיבה לחכות. וכך מצאנו את עצמנו, אני ובעלי הטרי, עוד לא כ"כ מכירים האחד את השני, אבל כבר שוחים היטב בעולם המושגים, מדקלמים סוגי פרוטוקולים ולומדים שמות מסובכים של תרופות.

אחרי חמישה ניסיונות נקראנו לחדרה של סגנית מנהלת המחלקה.

"אני אומרת זאת בענווה גדולה, יש מצבים שלרפואה אין איך לעזור. לנו אין עוד מה להציע לכם"

 היא ממהרת לציין מיד שעלינו לנסות דרכים אחרות: "העולם המודרני מציע מגוון אלטרנטיבות"...

לבית החולים השני שאליו אנו פונים, אנחנו נכנסים בצעדים מדודים יותר, בטוחים הרבה פחות. שוב טיפולים מייסרים, שוב כאבי איוב. ושוב חדרה של מנהלת המחלקה קורא לנו אליו.

"מצטערת לבשר, אבל אין לכם סיכוי. עלינו לנהוג ביושרה כלפי המטופלים שלנו". היא צרפה לבשורה הסברים הגיוניים. "יש מחירים כבדים לכל טיפול, גם פיזיים וגם נפשיים. בכל טיפול יש סיכונים לא פשוטים", היא הצביעה על הדלת הפתוחה. "לצערי, לא נוכל להמשיך".

כך פוטרנו בשנית ללא מכתב.

תחנה 2: מטופל מספר 21,876

תחבורה ציבורית ואישה בטיפולים הן לא שילוב להיט, אבל בכל זאת עשינו את דרכנו בשלושה אוטובוסים לרב חשוב החתום על עזרה לזוגות רבים.

עוד לפני שיצאנו לדרך, הזהירה אותי חברה: "יש לו הצלחות, אבל אני לא מכירה אישה אחת שלא יצאה ממנו בוכה". ואנחנו עדיין נוסעים, שק הדמעות שלי כבר הפך לברז פתוח, אז מה זה בשבילי עוד כמה דמעות?!

בכניסה מקבל אותנו משב"ק, מורה לנו להמתין בסלון. אנחנו ממתינים כמעט עד בוש, או עד ביאת המשיח, המוקדם מביניהם.

"אתם הזוג ה-21,876 שמגיע אלי", זאת הייתה יריית הפתיחה שלו, לאחר שהוא פסע מעדנות אל החדר, ואנחנו נרמזים בידי המשב"ק לקום לכבודו. כי מי אתם? לא אביגיל ושמואל שעשו את דרכם חצי יום עד לחדר הזה. לא זוג שמרבית בני גילם עסוקים בבר-מצוות ורישום לסמינרים. סתם עשרים אלף ומשהו.

הוא עלעל בדפים, שלח אותנו לסבב בדיקות, ביקש לקבל את התוצאות בדוא"ל. לתשובה שלו, למקרה שתהיתם, עד היום אנחנו מחכים.

אנחנו מנסים עוד. פונים לארגון גדול המתמחה בעזרה לזוגות במצבנו, אבל השיחה עם איש הקשר מסתיימת במפח נפש. ועוד יועץ בכיר, עוד עסקן רפואי. כל פנייה מסתיימת בלב נשבר.

אני מגרדת מעצמי את טיפת האומץ האחרונה, מטלפנת לעוד המלצה-של-חברה-של-דודה-של-גיסתי.

"אני יכולה לנסות לעזור, אבל בתנאי", היא משיבה אחרי שאני שופכת בפניה את התיק הרפואי. קצב הדיבור שלה מזכיר קצת את 'סירי', קול ממוחשב של עוזרת וירטואלית. "בתנאי שלא תתלי בי הרבה תקוות ולא תחכי לשום תוצאה, אני לא מבטיחה כלום".

לכי תסבירי לגברת בינה מלאכותית שהמקום היחידי שאני תולה בו הוא על חבלי הכביסה בחוץ. כביסה לשניים. רק לשניים.

"אביגיל", בערב אחותי אוספת לי את הדמעות בשיחת טלפון טרנס-עירונית. "למה שלא תנסו את בוני עולם?".

"אוי נו, בוני עולם", אני נזכרת בל"ג בעומר האחרון שטיפסתי במעלה הר מירון, תקליט של בכי תינוק צורם וסטיקר ענק: 'תעזרו להם להיות הורים'.

"הם סתם עוד מסחטה של רגש וכסף", אני מתארת לאחותי את האפיזודה המירונאית. היא מגחכת. הלוואי וזה היה מצחיק.

תחנה 3: מתייבשת ומתביישת

כשאנחנו מתחילים סבב טיפולים נוסף בבית חולים שלישי, אי שם בדרום הארץ, הכאב כבר הופך להיות הרבה יותר מפיזי. הוא מתיישב לנו בסלון, על השידה בחדר, על השיש במטבח. הופך להיות חלק בלתי נפרד מאיתנו. כאב שמפריד בינינו, קורע אותנו. מפריד אותי בעיקר מעצמי.

אך יותר מכל - גדולה הבושה. היא הולכת איתי לכל מקום. לישיבת צוות, לחתונה של אחיינית, לערב לביבות משפחתי, לעזרת הנשים בבית הכנסת. דוקרת אותי מבפנים כמו אלפי מחטים, ומי כמוני למודת מחטים.

בכל מקום שבו אני נוכחת, אני נושאת עליי אות קלון. לא שותפה לנושאי שיחה, לא שייכת לשום מעגל חברתי. אין מילה מספיק חזקה שיכולה לתאר את ההפך מלהיות אמא. זאת לא אישה בלי ילדים, גם לא עקרה. אין בלקסיקון תרגום לתחושה. מין רִיק שעוטף את כל ישותי. כי זאת מי שאני כרגע. אני פשוט לא. עדיין לא אמא.

גם סבב הטיפולים בבית חולים הדרומי היה קצר וקורע. שוב בעלי ומה שנותר ממני נכנסים יחד לחדר של מנהל המחלקה, פרופסור ידוע, אחד הנחשבים בתחום.

"אני פונה אליך כמו אבא לבת", ליושב מולנו יש עיניים כחולות עם כל החמלה שבעולם. "לטובתכם, כדאי שתוותרו על החלום, לא יהיו לכם ילדים משלכם".

הפעם בעלי מתעקש. "מה בכל זאת הסיכויים?", הוא מתפלפל בניגון של גמרא.

"לפי הסטטיסטיקה", הפרופסור נושם לאט, משיב בשפה מתמטית. "הסיכוי שלכם הוא בין חצי אחוז לשליש אחוז".

"כך?! אז אנחנו נהיה מחצי האחוז הזה!", מצהיר שמואל.

אבל אליי לא מדברים אחוזים וסטטיסטיקות. לא מחפשת מי שידאג לי כמו אבא, אז אני בורחת לאמא.

נוסעת לקבר רחל, פורקת את נשמתי. "אמאאא" אני צורחת לתוך הפרוכת הלבנה. לא יכולה לחכות יותר! מי כמוך מבינה, את החרפה, את הבושה. את האכזבה.

עד מתי נגזר עליי לנדנד רגליים על הספסל, להמתין עד בוש בתחנה הקשה בחיי?! אני מתייבשת מלחכות, מתביישת להיות. נכלמת לא להיות - אמא.

תחנה 4: אסף ה' את חרפתי

חרפתי נאספת לאט-לאט.

רסיסים של ביזיון נאספים בעזרת נשים חכמות שלא מביטות על הבטן שלי ומחפשות אם יש משהו חדש. לא בעזרת נחמדות שרוצות באמת לעזור ומציעות לי רעיונות לסגולות ושמות של רופאים מומחים. גם לא בעזרתן של אלו שמעוניינות כל הזמן לדעת פרטים על המצב. ישנן מעט חברות טובות, כאלה שמחפשות רק את המבט שלי, מעניקות לי כבוד של אדם לאדם, רואות אותי באמת - בלי לדעת פרטים מדויקים, בלי להיפגע ולחשבן מה אמרתי ואת מי שיתפתי. והן לוחשות לי מילים מחזקות: "את גיבורה", "את השראה", "את ראויה להדליק משואה".

ויש עוד מי שמקלף ממני טיפין-טיפין בושה. דווקא מהמקום הכי פחות צפוי אני מקבלת חזרה, את מה שאבד לי מזמן במסדרונות הרפואיים. מי שעושה את זה הוא ארגון בוני עולם. אני פונה אליהם אחרי שכבר אין לי מה להפסיד. והרב ש', היועץ הרפואי המוצמד אלינו, הופך להיות כמו מלאך שומר.

בהמלצתו אני נשלחת לבית חולים מרוחק, המתמחה בטיפול ספציפי. שם מציעים לנו פרוצדורה פשוטה יחסית לגיהנום שכבר עברתי. פתאום יש תוצאות. ותקווה חדשה נתלית על חבלי הכביסה של הלב שלי. מפנה מקום ליותר משניים.

זה לא קורה ביום אחד, גם לא בשנה אחת. בדרך יש כישלונות ותקוות. ושוב. אבל עכשיו אנחנו כבר לא לבד בתחנה. נושאים אותנו בוני עולם, לא עוזבים אותי לרגע.

גם כשיש בשורות טובות הרב ש' שולח אותי למרפאה הטובה ביותר למעקב ולליווי. כשאני משאירה לו הודעה שיחזור אלי כי יש לי שאלה לשאול, הוא חוזר אליי תוך פחות מדקה ונוזף בי: "בפעם הבאה שאת משאירה לי הודעה, קודם כל תגידי שהכל בסדר". ככה, דאגה פשוטה. חפה ממניירות. נטולת אינטרסים.

***

בלילה נטול ירח של בין מוצ"ש לראשון, מגיח לעולם הנס שלנו. הוא צורח, כמו מחזיק את שק הדמעות שלי ודורש ממני: אמא, בכית מספיק! עכשיו תורי לבכות…

כשהוא מכורבל בחיקי, עטוף בשמיכת עננים וריח גן עדן, אנחנו עוזבים את התחנה. מביטה בהרכב המשפחתי החדש, ויודעת שאין סיבה טבעית לנס הזה.

הקטר הראשי, מי שאמר והיה העולם, הוא שטווה לנו את הדרך. את הציפיה והכמיהה, הייאוש והתקווה. והוא שקבע מתי הרגע לאסוף אותי מחרפתי, להפוך אותי לאמא.

וכשדרך חדשה של הורות טרייה נפרשת בפנינו, אורזת בתוכה לילות לבנים, חיתולים ובייביגרוס קטנטנים, אני מגלה עוד סיבה לנס.

בדיעבד אנו מגלים כי עשרות בני משפחה וחברים, ממעגלים קרובים ורחוקים, קרעו את השמיים בתפילות וסגולות. מה שלא עשיתי בעצמי, עשו אחרים בשבילי.

 ביצירת האדם שותפים שלושה, אבל בפלא הקטן שלנו שותפים עשרות מלאכים. יחד הושיטו ידיים, חברו ליד אחת ארוכה, הורידו עבורנו את השמיים. בנו לנו עולם.