אני יושבת וחושבת לעצמי מה משותף לכל החטאים ולכל החוטאים, ברגע שהם עושים עבירה.
באמת שזה לא משנה עכשיו אם זו עבירה קטנה או עבירה גדולה או כזו שהתחילה קטנה ולאט לאט גדלה. יסודות היכולת שלנו לבצען, דומה אצל כולם.
גם את עצמי אני כמובן כוללת בתוך כל העבריינים. ומפשפשת ומתרכזת להבין מה קורה לנו ברגעים האלה בהם אנחנו חושבים שרק אנחנו הצודקים ושכולם טועים. ושיום יבוא והם עוד יבינו.
דרך ההבטה, ההתבוננות, ההסתכלות, הצפייה, והראייה, על חטא אחד שאת בוודאות יודעת שעשית והוא חד משמעית רחוק מהתורה, אפשר ללמוד הרבה על עצמנו. סודות רבים מתחבאים בתוך עבירות.
השיטה הכי טובה היא לעשות דרך הודאה, וידוי, חשיפה של עבירה, תהליך של חקר עצמי, ובחינה מחודשת, כל פעם מגיל בוגר יותר. תהליך חקר מהצד על התנהגות עצמית, מניעיה, ודרכי השתלשלותה מהמקומות הרגשיים בתוכנו אל ביצוע העבירה בקצה.
ונטליזציה של מערכות התנהלות פנימיות בתוכנו הן המקור להכל. אוורורן על ידי יוזמה פנימית הינה פעולה המביאה הרבה רווחים בין המעשים, אזורים לבנים המאפשרים שהייה בתוכם והסקת מסקנות חדשות על עצמנו שלא היו מתאפשרות אם לא היינו פותחים חלון ומכניסים אוויר חדש אל המהלך המוכר שלנו.
זה רגע שיש בו הרבה אושר. בהתחלה מפחיד להיכנס אליו. אבל ברגע שמבינים שאף אחד לא חוזר להיות טהור אם הוא לא ינקה את לכלוכיו, מבינים שזה רגע בעל גאולה פנימית. רגע שטמון בו מידע סודי שמשתחרר עבור עצמך- עליך. אף אחד לא יכול יכול באמת לצאת מעבירה מבלי שהוא באמת נכנס לברר אותה.
חשוב לעשות את זה מועיל ונכון.
טוב להיעזר בעוד מוח שיהיה שם לצדינו. לחלוק, להתלבט.
מח מפרה מח. לכן, אדם לא יכול לנחם את עצמו. הוא צריך עוד מישהו לצדו. פלא שבתוך המילה 'נחמה' נמצאות אותיות המילה מח?
יש לבורא עולם הרבה סבלנות אלינו, אבל גם בממלכת הקדושה יש גבול של זמן. שמיועד לניקוי רעלים. מחכים לנו. אבל לא לנצח. בגן של החיים צריך לעשות מצוות, תשובה ומעשים טובים, תמיד, אבל ביתר שאת בזמן המיועד לכך. לא שווה סוכה, בפסח.
כלום לא יקרה מאליו, אין הדבר תלוי אלא בנו.
לא ננצל את האפשרות?
מדובר בכוח אנושי יהודי חזק.
נגיד שכדי להגיע ליום כיפור השנה, החלטתי לנקות משהו שבסיסטם האישיותי שלי נמאס לי ממנו טוטאלית.
סגירת מעגל שחקרתי בתוכי. כל הסעיפים, ברמה הדלה שאני יכולה להגיע אליה, שטוחים בפניי. מבינה מאיפה ההתנהגות צומחת, מאיפה העבירה התחילה, דנה את עצמי לכף זכות בתחילת ההסתבכות, מבינה שפעם היא היתה נחוצה לי, ההתנהגות. מבינה בסקרנות שהשיטה בה נהגתי מביאה עמה דברים שגוררים אותי למקומות שאני כבר לא אוהבת והתורה מחזקת בעוצמתה את החלטתי גם.
עם התורה והמצוות אנחנו ניגשים אל מנהל העולם ביום כיפור. התורה היא הססמוגרף הנכון, הבריא, האמיתי. הספר שנפתח בחיינו והתבקשנו לחיות לפיו. לא יודעת מה עושים מי שמרגישים לאורך ההיסטוריה שהם צריכים להמציא בשביל עצמם ססמוגרפים עצמיים או חברתיים חדשניים וחושבים שהם יעמדו בחוקי עצמם, או המציאו את הגלגל.
פאר היצירה האנושית עומד פתוח לפניהם, ספר הספרים, והם כותבים זיופים זמניים שיצטרכו להתעקם לפי רוחות הזמן והחיישק.
צדיקים במותם נקראים חיים. קולו של רב אחד שכבר איננו בחיים, נכנס איתי קבוע למטבח. אני לא מוכנה לבשל כלום אם שיעור התורה שלו לא נשמע ברקע. הוא נכנס לי לדגים, למטבוחה המפוברקת שבסיסה היא היתה רוטב אדום לדגים, רק שהפרשתי ממנו קצת החוצה להרוויח עוד סלט.
קינוח. אליו רציתי להגיע.
לא בעניין סוף הארוחה, לא טובה בקינוחים, כבר סגרנו את זה בטורים קודמים.
קינוח במשמעות העמוקה של יום כיפור הנקרא כך. כי רק אם נעשה תהליכי חיפוש שנתנו בנו רמזי אלול, כי רק עם נאוורר את סיבת עשיית עבירותינו, נוכל לספרן בווידוי לבורא עולם. נניח לפניו את מגרעותינו, פחדינו, האגו שהמריא שנייה לפני ביצוע העבירה. והוא בשמיים מתוך החומרים שלנו, יוכל, לפי הסדר של האלף בית, מתוך האותיות שבהן נברא העולם, לקנח לנו את האף. לא מתוך חרון אף, אלא מתוך אהבה ליצירות שהוא ברא, רחמים, וידע אינסופי, שהיה שם אצלו ואצל המלאכים, מראש, ידע שידע להגיד עוד בזמן ראשית הבריאה, בדיוק כמה נחטא, ובמה.
רק עוד משהו קטן,
שאני רוצה להגיד,
תמיד:
תודה. ובהצלחה לכולם.
להצטרפות לקבוצות התוכן של אפרת ברזל >>>
תגובות, הערות והארות ניתן לשלוח למייל: efrati41@gmail.com
קול כבודה
