כבר כמה פעמים באמצע נסיעה עצרנו באמצע הכביש, ברחנו עם כל הילדים בגלל אזעקה, לא מאחל לכם, כולם חגורים, ואז אזעקה של 15 שניות, עוצרים את הרכב כולם בוכים איכשהו מצליחים להוציא את כולם ורצים למקלט הקרוב מספיקים להיכנס לפני הבום, ואז עוד בום ועוד בום, ואיך לא ... מצטרף הכלב של השכנים, הילדים שלי רועדים ממנו יותר מהטילים, כשהכלב גם מפוחד כולו מבוהל רץ ללא מנוחה ונובח ללא הפסקה, זה הרבה יותר גרוע, הילדים נצמדים אליי בוכים ורועדים, האשה בבית עם הילדים האחרים בתוך הממד, אני עם הילדים במקלט... מחכה כמה דקות, יוצא ואז שוב אזעקה רצים לבניין אחר ואז שוב בום.
הילדים מסתכלים עלי כאילו אני יכול להושיע אותם, ומה? אני יספר להם שאני רועד יותר מהם?
אני מוצא את עצמי בבית כנסת עם ספר תהילים מול ארון הקודש מדבר עם השם, מה יהיה? מה אני יכול לעשות שלא עשיתי? כן, מדבר עם השם, לא מתבייש בזה, אבא שבשמים, בוכה אליו בדמעות, מבקש ממנו מתחנן אליו. בוכה כמו ילד מסתכל עליו כמו שהילדים שלי הסתכלו עלי כשהם היו בפאניקה!
ואז זה היכה בי, הבנתי איפה אני טועה, אני מסתכל על ארון הקודש ועושה החלטה אמיצה!
החלטתי לצאת מ'הקבינט', החלטתי לעזוב את הווצאפ לעזוב את החדשות לעזוב את מה אמר הכתב הזה ומה קשקש השר הזה, מי התווכח עם מי ומי לכלך על מי, בינינו לעקוב כל הזמן לא עוזר לאף אחד כלום, זה לא מועיל ואולי אפילו מזיק.
החלטתי לעשות המרה, כל פעם שמדגדג לי לרפרף בחדשות אני פותח את "יומי", כן פשוט פותח את יומי ולומד עוד שתים שלוש קטעים בגמרא, החלטתי שבמקום מבזקים אני לומד סוגיא על רבי בנאה, שוכח מהעולם שוכח מהכל פשוט לומד תורה. סוגיא על רבי אמי, סוגיא על רבא ואביי.
באותם רגעים מול ארון הקודש הרגשתי שתפילתי התקבלה, כאילו ששמעתי בת קול שאומרת, לזה חיכיתי, שנים שהלכת ועכשיו חזרת, בני חביבי התגעגעתי לקול התורה שלך, תורה מגנא ומצלא, אתה תלמד תורה ותיתן לי להינקם באוייבים!
חזרתי הביתה לא סיפרתי לאף אחד שיצאתי מהקבינט, אבל מהר מאוד השינוי הגיע...
בארוחות ערב המצב מתחיל להיות שונה במקום להסתודד עם פנים מתוחות ולצעוק בלי סוף על הילדים, הבית מתמלא באווירה של גמרא הילדים רגועים אני רגוע, אני מרגיש בטוח. נכנסתי לתיבה נכנסתי לגמרא, זה הממ"ד האמיתי. הילדים מתמוגגים לראות את ההמחשות של יומי ולשמוע את הסיפור של אביי בגמרא. אף פעם לא היה כזה שקט בארוחת ערב.
בלילה אני לומד מתוך יומי במנגינה של גמרא, מתרגש מהגמרא, מחובר לגמרא, לומד בקול ואז אני שומע את אשתי אומרת לילדים אתם יודעים שאבא נלחם היום? בלי רובה בלי טנק בלי מטוס, אבא נלחם עם התורה, אבא לומד והתורה שומרת עלינו, אני מזהה איך הקול שלה נשבר, היא באה מבית של תורה, זה חרות אצלה החשיבות של הגמרא. שנים שהיא מנסה בעדינות לבקש ממני ללמוד. הילדים שרים במנגינה שהתורה עלינו מגינה הם בטוחים הם שקטים הם שמחים.
ואז אני שומע את הבן שלי:
כשאני יהיה גדול אני יהיה אמיץ כמו אבא לא עם רובה טנק או מטוס, אני ילמד תורה אני יהיה חייל של השם אני יזרוק על כל האויבים דפים של גמרא!
הדבר היחיד שנשאר לי לעשות זה לנגב את הגמרא שהתרטבה מהדמעות ולהודות להשם ששלח לי את יומי, אני מודה להשם שנתן לי את ההחלטה להירשם ליומי, אני לומד גמרא, אני מספיק, אני עושה מה שהשם רוצה, אני כבר לא בקבינט הדמיוני שלי אני ביומי בממ"ד האמיתי, שלי של אשתי ושל כל הילדים שלי!
רוצה גם לצאת מהקבינט ולבדוק את התענוג בלימוד עם יומי? לחץ כאן!
המבצע מוגבל לעשרים וארבע השעות הקרובות בלבד!
"אני לומד ביומי גם בלי הביאור, אני פשוט נהנה מהבוחן והמעקבים"
"אני לומד ביומי רק בגלל ההמחשות מאז שאני ביומי
אני לא מפסיק לשאול את עצמי איך היה נראה הרחוב של פעם
בשביל מה חפרו בור ולמה בדיוק היו צריכים גפת ומלח בכמויות כאלה,
יומי פשוט הופך הכל למוחשי"
רוצה גם לצאת מהקבינט ולבדוק את התענוג בלימוד עם יומי? לחץ כאן!
