רה״מ נתניהו מסיים את הנאום - ״נצח ישראל לא ישקר - עם ישראל חי״.
סיפור ישועה מדהים: כשהשידוך נמצא בכניסה לבניין
בדרך כלל אמרו שאני בררן, וכשלא בררתי אמרו עליי שאני רציני מידי ולא מצחיק. זה היה נכון: לא צחקתי הרבה באותן שנים. בכניסה לבניין .... משום מה, נעמדנו לרגע, והשתררה שתיקה. "בבני ברק זה מעיקרי הדת, אה?" אמרתי בלעג. זה לקח כמעט חודש, אבל האירוסין היו בדיוק כמו שדמיינתי: מרגשים, מלאים בהודיה ובשמחה, וגדושים באושר עם החצי השני שבדיוק רציתי.
אילוסטרציה צילום: באדיבות המצלם
אני בחור לא צעיר. הייתי שנה שעברה בן 26, עדיין בישיבה ירושלמית מצוינת אבל כבר הרבה אחרי המיצוי ועם רגל בעוד דברים. הייתי מדריך בלילות בפנימיה, ובמקביל למדתי קצת עריכה תורנית וניסיתי להשתלב בתחום. הייאוש מעולם השידוכים היה גדול. התחלתי מאוחר בגלל שחיכיתי לאחותי, ובשלוש השנים שכן נפגשתי, ראיתי בעיקר אכזבות. בדרך כלל אמרו שאני בררן, וכשלא בררתי אמרו עליי שאני רציני מידי ולא מצחיק. זה היה נכון: לא צחקתי הרבה באותן שנים. החברים כבר התחתנו, הטעם בלימוד כבר הראה סימני התפוגגות, ובישיבה הסתכלו עליי כמו על חפץ מיותר לגמרי. ככה בדיוק גם הרגשתי, ומצב הרוח והתקווה היו בהתאם. התחושה ברורה היתה ששום דבר טוב לא מאיים עליי.
לפני כשנה ביקש ממני גיסי להגיע אליו לבני ברק לכמה ימים, כדי לעזור לו עם איזו ספריית גבס שהוא רצה לתכנן ולבנות. הימים היו סוף זמן קיץ, ואני לא סבלתי מהמחשבה על להחליף סביבה ולו לארבעים ושמונה שעות. אנחנו בקשר מאד טוב, ולו ולאחותי יש ילד חמוד שאני אוהב במיוחד. שמחתי לעזור להם, והם שמחו בי. ירדתי לאזור מרכז המהביל, ותוך יממה וחצי העמדנו ארון גבס שלא היה מבייש ספריה מכובדת בקרמלין. בשלב הפינישים כבר החלה לשקוע השמש, ולכן התארגנו על עצמנו ויצאנו למנחה-מעריב. חזרנו נינוחים לבית אחותי, לארוחה מושקעת שהיא הבטיחה להכין לאנשים שהפכו את הסלון שלה לחלום העיצובי המדויק שתיכננה.
לנס של מעוכבי השידוך מעל דרך הטבע לחצו כאן>>>
בכניסה לבנין ראיתי מודעה על מעמד ט"ו באב של "רינה של תורה". הכרתי את הענין. גיסי הכיר את הענין. משום מה, נעמדנו לרגע, והשתררה שתיקה. "בבני ברק זה מעיקרי הדת, אה?" אמרתי בלעג. "אם יום אחד לא מדביקים איזו סגולה בכניסה לבנין, אתם בטוחים שהמבנה לא ישרוד".
"תקשיב לי טוב" אמר גיסי, שכל העייפות שלו פתאום נעלמה. "אני לא מבין בסגולות וגם לא מחובבי הז'אנר, אבל שם זה משהו אחר. רבי חיים קניבסקי ידע מה שהוא אומר. וזו גם לא סגולה מעולמות העליונים. היום הזה מסוגל לזיווג, אנחנו יודעים שיש כוח של תפילה וכוח של תורה. זה הבסיס של חיינו, ולא משהו שהם המציאו.
דבר שני, מה אם אגיד לך שאחותי בגיל 24 השתתפה במעמד ונושעה אחרי חודשיים? שלוש רווקות חברות שלה הלכו אחריה ועברו אותו תהליך ואותה ישועה. אז אני כבר לא צוחק".
שתקתי. "אני לא משכנע אותך" אמר גיסי, "אני רק נרתעתי מהזלזול. אין מה ללעוג. מי שרוצה ישועה, בבקשה. ככה אני רואה את זה. כמובן שאפשר לכבד כל דעה אחרת, אבל תדע לך שלדעתי זה משהו אחר".
"בבקשה" אמרתי לו. "הרגע, רק כי אני עייף, וחם לי, ואני מותש נפשית וגופנית, וכי אני מכבד אותך - לקחתי. בשביל הספורט. בניתי בשבילך ארון גבס, מה זה בשבילי לזרום איתך על רינה של תורה?".
לנס של מעוכבי השידוך מעל דרך הטבע לחצו כאן>>>
נעשה את זה קצר: באותו ערב בכניסה לבנין התקשרנו, ותרמתי להחזקת מנין אברכים. בשבוע שאחרי תכננתי להגיע למעמד בעצמי, אך לבסוף לא הצלחתי מסיבות תחבורתיות. התחברתי דרך השידור החי, והאמת שהתרגשתי עד עמקי נשמתי. התפללתי מכל הלב, ובמעט התקווה שעוד נותרה בי ביקשתי למצוא את החצי השני שלי, כי באו מים עד נפש.
למחרת לא קרה כלום. גם לא אחרי יומיים. גם לא אחרי שבוע. גם לא אחרי שבוע ויום. אחרי עשרה ימים התקשרה מישהי, בת דודה של אבי שהציעה לי פעם את האחיינית שלה. זה היה שלוש שנים קודם, ונפגשנו פעם אחת והיא חשבה שאני לא מספיק מעניין. לא ידעתי בכלל מה איתה אבל הטלפון סיפר לי שהיא עדיין לא התארסה. "תקשיב, אני לא יודעת מה קרה, היא נפגשה מאז עם כל כך הרבה, ולא ידעתי שהיא זוכרת בכלל שנפגשה איתך. היא התקשרה אליי לפני חמש דקות וביקשה שאבדוק אם אתה עדיין לא נשוי, ואולי ניתן הזדמנות נוספת".
זה לקח כמעט חודש, אבל האירוסין היו בדיוק כמו שדמיינתי: מרגשים, מלאים בהודיה ובשמחה, וגדושים באושר עם החצי השני שבדיוק רציתי. אנחנו נשואים באושר גדול כבר יותר מחצי שנה, ורציתי לספר את הסיפור הזה, להודות ל"רינה של תורה" על השליחות ועל הרצינות שבה הדברים נעשים, ולהודיע להרבה אחרים כי לכל ייאוש יש תכנית יציאה. במקרה של שידוכים, יש מפתח מיוחד שאפשר וצריך להפעיל, ובחסדי שמים גם רואים את הניסים. כמו שאני ראיתי.
יישר כח מעומק לב,
חיזקו ואימצו.