הלכה שבועית: החלפת בגדים בשבוע שחל בו תשעה באב

החלפת בגדים בשבוע שחל בו תשעה באב

מגבות ומצעות המיטה

אומרת הגמ' בטלי קצרי דבי רב. שהכובסים היו בטלים כל אותו שבוע שחל בו ט' באב ולא עבדו כלל. אומר הרמב"ן שגם מגבות וסדינים אסורים בכיבוס בשבוע שחל בו ט' באב. ולמד דינו מכך שהכובסים היו בטלים לגמרי, משמע שאף מגבות ומצעות המיטה אסורים בכיבוס. מוסיף הרמב"ן ואפי' מכובסין אסור ללבוש, ולא הביא ראיה מדוע פסק כך.

הכנת הבגדים

אומר הבן איש חי אם רוצה האדם להחליף את בגדיו בימים אלו שחם מאוד, יכין בגדיו בשבוע שקודם ט' באב, ואיך יכין – ע"י לבישה, עד כדי שילבש ויחשב הבגד לאינו מכובס. ולכן אם רחץ גופו וכולו מבושם ויושב במזגן וילבש הבגדים כדי להכין לשבוע האסור, יתכן שהבגד יהיה יותר טוב ממכובס דגם קיבל ריח טוב מגופו, ולא יועיל הכנה זו.

הבגד סופג חום הגוף

אלא צריך האדם להכין בגדיו כדי שכשילבש את הבגד שוב בשבוע שחל בו ט' באב, ירגיש שהבגד אינו בגד שעבר כיבוס, שהרי אדם שלובש בגד מכובס הוא מרגיש שהבגד מכובס ונקי מהארון אבל אם לבש ופשט ושוב לובש כבר ספג הבגד את חום הגוף, וכשילבש שוב לא יהנה מהבגד כמו בגד מכובס מהארון.

חצי שעה לבגד

ולכן אם אדם ילבש את בגדיו למשך חצי שעה, כבר סופג הבגד את חום הגוף, והבגד יחשב לאינו מכובס, וזה נקרא בגד מוכן שיכול ללובשו בשבוע שחל בו ט' באב האסור בכיבוס או בלבישת בגדים מכובסים. וכך יעשה האדם בכל חצי שעה יחליף עוד סט בגדים, כדי שיהיה לו מוכן למשך כל השבוע שחל בו ט' באב.

אפשר בפחות מחצי שעה

אדם שאין לו זמן של משך חצי שעה כדי להכין בגדיו, יכול ללבוש הבגדים למשך זמן יותר קצר ובתנאי שיעשה פעולות, ובכך יזיע מעט, ועי"כ חום הגוף יורגש בבגד יותר מהר, וכשילבש הבגד פעם נוספת ירגיש שהבגד אינו מכובס כחדש.

בגדי הלבנים בכלל האיסור

הבן איש חי אומר יש להכין מכל פרטי הלבוש בשבוע שקודם ט' באב, חולצות, לבנים וגרביים. בקיצורי הלכות מכל מיני בתי הוראה ומוצי''ם, כותבים שבגדי הלבנים אינם בכלל איסור לבישת בגד מכובס בשבוע שחל בו ט' באב והביאו ראיה מדברי המשנ''ב ומדברי המג''א שהדבר מותר, דכל בגד זיעה אינו חייב בהכנה, וכל האיסור הוא בבגד סתם שאדם מתכבד בו, אבל בגד זיעה שאינו מיועד כדי להתכבד בו אלא לזיעה ל''צ להכין, ורצו להקל ולהתיר אף באבל שיכול להחליף בשבעת ימי אבלותו את בגדי הזיעה.

שבת חזון

האחרונים הביאו מקור לדבריהם מדברי המשנ''ב ומקורו במג''א, הרמ''א (בסימן תקנא ס''א) אומר נוהגים שלא מחליפים בגדים מר''ח אב, ואפי' בשבת חזון נשארים בבגדי חול ולא מחליפים לבגדי שבת. ומוסיף הרמ''א ואם יש ברית מילה בימים אלו שבין ר''ח אב ועד ט' באב נוהגים שהמוהל ובעל הברית ואבי הבן לובשים בגדי שבת.

פגישות בימים אלו

ובאמת שלמדנו בישיבות אצל האשכנזים והיתה בעיה לאלו שבשידוכים שהיו רוצים לצאת לפגישות בימים אלו, ולא היו לובשים בגדי שבת לפגישה אלא בבגדי חול רגילים, כיון שרק בעל ברית ומוהל מותרים. כך שיטת הרמ''א.

הכותנות בגד זיעה

ומוסיף הרמ''א מה שמותר להחליף בשבת חזון 'כי אם הכותנות בלבד'. מבאר המשנ''ב למה הכותנות מותר להחליף כיון שאינו לובשם אלא מפני הזיעה ולכן מותר. ומטעם זה אומר המשנ''ב מותר להחליף הגרביים ג''כ. מכאן האחרונים למדו להוכיח מדברי המשנ''ב דבגד זיעה מותר. ומה לי שבת ומה לי חול, כל ט' הימים מותר, כיון שבגד זיעה אינו בגד ולכן מותר.

אבלות בפרהסיא

מי שיקרא את מקור ההלכה יראה שלימוד זה אינו נכון כלל. דמקור לדברים אלו מובאים במטה משה בשם המהרש"ל שדן במנהג העולם שלא מחליפים הבגדים בשבת חזון ואילו הכותנות כן מחליפים. ומביא טעמים למנהג זה. טעם א. שאין אבלות בפרהסיא בשבת. דבגדים של כבוד לאדם אסור להחליף דהא אף אם ישאר בבגדי חול לא יראה באבלות, דרבים אין להם בגד לשבת, וא"כ לא ישימו לב ולא יחשב לאבלות בפרהסיא. אבל הכותנות מחליפים בשבת, דאין עני שבישראל שלא מחליף לשבת, ואם ישאר עם כותנות החול בשבת הוי אבלות בפרהסיא. וע"כ נהגו להחליף הכתונת בשבת. (וצריך לומר שהכתונת שלהם היתה נראית לעין אע"פ שזה בגד פנימי ושל זיעה, דהא אם אינו נראה מה שייך אבלות בפרהסיא).

מלבוש של זיעה

טעם נוסף הביא למנהג העולם, מכיוון שמלבוש זה אינו לכבוד אלא בגד של זיעה ולכן מותר. ומטעם זה אומר המשנ"ב מה שהתירו בשבת חזון להחליף הבגד הפנימי הוא מכיוון שלכבוד שבת הוא, מותר להחליף בגד של זיעה. אבל בשאר ימים מנין לנו להתיר זאת.

משום כבוד הבריות

וידועים הדברים שהביאו הפתחי תשובה והלחמי תודה ביו"ד הלכ' אבלות, אבל אסור להחליף שום בגד אא"כ הזיע ברמה שאינו יכול לסבול יותר, או משום כבוד הבריות. דהא כל האיסור משום תענוג ושמחה אבל אם עושה כן כדי לכבד את הבריות ולא משום תענוג מותר.

נתלכלכו ידיו בתשעה באב

כן ה"ה באבל שנשפך לו על החולצה אוכל ואינו כבוד הבריות להישאר בחולצה מלוכלכת, מותר לו להחליף בגדיו, דאין כוונתו משום תענוג. וכן מי שנתלכלכו ידיו בט' באב, מותר לו לשטוף ידיו, דאינו עושה משום תענוג, ואפי' נתלכלכו בגדיו בט' באב, מותר לו להחליף הבגדים, אם עושה כן משום כבוד הבריות ולא משום תענוג.

להלכה האיסור בכל בגדיו

אבל לגבי לבנים שהתרנו, זה דווקא בשבת חזון שהתירו משני טעמים, אבל בחול מאיזו סיבה נתיר, ולכן להלכה צריך להכין גם בגדי הלבנים וכן הגרביים כמו כל שאר בגדי כבוד.

פסק השו'''ע

השו"ע (בסימן תקנ"א ס"ג) אומר, שבוע שחל בו ט' באב אסורין לספר ולכבס, ואפי' אינו רוצה ללבוש עתה אלא להניח לאחר ט' באב אסור. ואפי' אין לו אלא חלוק אחד אסור, וכן המכובסים מקודם, בין ללבוש בין להציע בהן המיטה. ואפי' מטפחות הידיים והשולחן אסור.

ספק בדברי השו''ע

ויש לעיין טובא בדברי השו''ע שסיים ואפילו מטפחות הידיים והשולחן אסור, האם איסור זה חוזר על הכיבוס דאסור לכבסם למרות שבחוה''מ מותר, או שחוזר גם על השתמשות במטפחות הידיים והשולחן המכובסין קודם, כלומר גם אותם צריך להכין.

הרמב''ן לא הביא ראיה

באמת הרמב"ן שפסק לאסור להחליף אף מטפחות הידיים פסק דבריו מכך שבטלי קצרי דבי רב. אלא שהראיה מהכובסין שהיו בטלין היא רק לגבי לכבס ממש, שגם מגבות אסורין בכיבוס אבל לנגב במגבות שעברו כבר כביסה, מנין לנו לאסור.

שונה דין מגבות משאר בגדים

ובקצרה נבאר שמגבות הידיים אינם צריכים הכנה. ואע"פ שכל שאר בגדים בעו הכנה, המגבות לא חייבים בהכנה, ומותר לנגב הידיים במגבות מכובסות ללא הכנה. ונבאר, שהרי כל האיסור בלבישת בגד מכובס מכיוון שגורם לאדם עונג ושמחה וע"כ אסרנו בימים אלו. ולכן מצעות המיטה אסרו בזמנם מכיוון שהיו ישנים ערומים, וא"כ הגוף מרגיש את העונג של הכיבוס. וכן היום, אדם שישן על כרית מרגיש בפניו את העונג של כרית מכובסת, וע"כ אסור. אבל מטפחות הידיים, שאין האדם מתעטף או לובש המגבת, אלא מנגב ידיו והולך לו, בזה אסור רק הכיבוס כמ''ש הרמב''ם מקצרי דבי רב, אבל המכובסין מקודם אין מקור לאסור.

דיוק הדברים בבן איש חי

ודין זה מוכח מדברי הבן איש חי שכותב על כל הבגדים שצריך להכין כל בגד שנהנה בו אבל מטפחות הידיים אסור לכבס. ולכאורה אם גם מטפחות הידיים חייב בהכנה מדוע שינה בהם וכתב אסור לכבס. מוכח דשונה דין מטפחות הידיים שאינם מלבוש. וע"כ מגבות הידיים ושאר דברים שאין הגוף נהנה מהם בדרך מלבוש אינו חייב בהכנה. וכן מנהג העולם. וכן ה"ה באבל.

איזו סעודה נחשבת לסעודה מפסקת

דיני סעודה מפסקת

בסעודה המפסקת שאוכל קודם צום תשעה באב יש להקפיד על כמה הלכות. א. אין אוכלים שני תבשילין. ב. אוכלה כשהוא יושב על הקרקע. ג. אין עושים שם צירוף לזימון. יש לנו לבאר היטב איזו סעודה נחשבת לסעודה מפסקת.

מהי סעודה מפסקת

במשנה בתענית (כו:) שנינו ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילין, לא יאכל בשר ולא ישתה יין. ובגמרא (ל.) אמר רב יהודה שתי מימרות כדי לבאר את דברי המשנה. האחת דכל דברי המשנה אינם אלא באוכל אחר חצות היום, אבל קודם חצות היום אין בו שום מגבלות. והשניה, דכל דברי המשנה אינם אלא בסעודה המפסיק בה, אבל בסעודה שאינו מפסיק בה מותר. ומסיימת הגמרא ותרווייהו לקולא, כלומר צריך את שני התנאים כדי לאסור עליו. כלומר אף אם מפסיק בסעודה זו, מ"מ אם עשאה קודם חצות אינה קרויה סעודה מפסקת. וגם אם אוכלה אחר חצות אך עתיד לאכול עוד ואינו מפסיק בה, לא נקראת סעודה מפסקת ואין בה את כל המגבלות הנאמרות בסעודה מפסקת.

סעודה שאינו אוכל לאחריה

נחלקו הראשונים בפירוש ''סעודה שמפסיק בה''. דעת רש"י סעודה מפסקת פירושו שמכאן ואילך לא אוכל יותר. וכ"כ הר"ח דאחר סעודה זו מפסיק בתענית. נמצא לדבריהם אם עתיד לאכול עוד אחר שסילק סעודתו, אי אפשר לקרות לסעודה שאוכל, סעודה מפסקת.

סעודת קבע שעליה סומך את הצום

אולם הרמב"ן בתורת האדם ס"ל דסעודה מפסקת הכונה סעודת קבע שאוכל קודם הצום ושוב לא יאכל אחריה סעודת קבע. וקבע ועראי אין פירושו עם פת או ללא פת. אלא כמו שביאר דבריו הריטב"א (תענית ל.) דסעודה שעליה סומך את הצום ולא יאכל אחריה כמותה, מיקרי סעודה מפסקת, אבל אם יאכל אחריה כמותה, לא מיקרי סעודה מפסקת, עי''ש.

לצום אוכל יותר מכדי שביעה

ואבאר דבריו, כל אדם שמתכונן לצום הרי אוכל כמות גדולה יותר מכדי שביעה רגילה, שהרי אם יאכל מעט וכבר ישבע ויפרוש מן האכילה מובטח לו שעוד זמן קצר שוב יהיה רעב, וא"כ לא יוכל לצום. לפיכך כל אדם אוכל יותר מכדי שביעה כדי שיוכל לסמוך את הצום על אכילה זו. אדם שאוכל סעודה שכזו הרי היא נקראת סעודה מפסקת, דאין פירושו שמפסיק לגמרי לאכול, אלא סומך על סעודה זו כדי להפסיק את הצום לכשיגיע הזמן. ומה שאוכל מכאן ואילך אינו אלא עראי, ועראי הכונה לא כמות גדולה שיספיק לו כדי לעבור את הצום בשלום.

פותחים תאוות המאכל

ומקור הדברים מצאנו בגמרא בברכות (מב.) שהיו אוכלים פרגיות ושותים יין קודם שהתחילו הסעודה, וכל זה כדי לגרור תאוות המאכל, דהיינו כדי שכשיתחילו לאכול, יאכלו בתיאבון. ולכאורה לא מובן מדוע היו עושים כך, וכי היו אלו בעלי תאווה, והרי אם אין להם תיאבון לאכול, שלא יאכלו, ומה העניין לגרור תאוות המאכל קודם האכילה.

פת הבאה בכיסנין

ועוד מצינו שחז''ל קבעו ברכת המוציא רק על דבר שאדם קובע עליו את הסעודה כגון פת, אבל פת הבאה בכיסנין אין מברכים עליו המוציא, כיון שאין האדם קובע עליו סעודתו, וביארו הראשונים מהי פת הבאה בכיסנין. יש שביארו שהיא פת המעורבת מתחילתה עם דבש ופירות. ויש שביארו שהיא פת כמין כיס שממלאים בה קודם האפייה מיני מתיקה כגון שוקולד ואגוזים וכדו'. ויש שביארו שהיא פת הנכססת. וביאר הבית יוסף (סימן קסח) הטעם שאין מברכים על פתות אלו המוציא, מכיון שבאלו אין האדם אוכל אכילה מרובה, אלא אכילה מועטת. ושוב צריך להבין מה הענין דוקא באכילה מרובה, אם האדם שבע ממה שאכל שיברך המוציא.

אוכלים הרבה כדי שביעה למשך זמן

אלא צריך לבאר ע''פ הגמ' בחולין (קה.) שאמר מר עוקבא על אביו שהיה ממתין יום שלם בין אכילת בשר לחלב, והוא חומץ בן יין שממתין רק מסעודה לסעודה. ומהי המתנה בין סעודה לסעודה, בערך שש שעות. דהרי בזמנם אדם היה אוכל מסעודה לסעודה, וכיצד האדם יאכל בסעודה ויהיה שבע עד לסעודה שלאחריה, רק אם אדם יאכל יותר מכדי שביעה הוא יכול להחזיק מעמד להיות שבע עד לסעודה הבאה. אלא שאם האדם בא לסעודה ללא תיאבון, הוא יאכל קצת וישבע ולא יוכל לאכול יותר מזה, ונמצא שיהיה רעב לאחר שעה שוב. לכן אומרת הגמ' בברכות שהיו גוררים תאוות האכילה כדי שבסעודה יאכלו טוב ויהיו שבעים ורגועים עד לסעודה הבאה.

אין אכילתם חשובה

ולפי''ז מובן מדוע אין מברכים המוציא על פת הבאה בכיסנין מכיון שאין קובעים עליה סעודה, וביאר הבית יוסף שמאכלים אלו אי אפשר לאכול מהם הרבה, וממילא גם אם האדם ישבע מהם, לאחר שעה שוב יהיה רעב, ולכן אין אכילתם חשובה וברכתם מזונות.

סומך עליה הצום לזמן מרובה

ולפי''ז מובנים דברי הרמב''ן גבי סעודה מפסקת, דסעודה מפסקת היינו סעודה שעליה סומך את הצום, ואכילה זו דווקא שיחזיק איתה מעמד זמן רב ולא יהיה רעב לאחר שעה תוך הצום.

השו''ע כדעת הרמב''ן

השו"ע סימן תקנ"ב פסק הלכה כדעת הרמב"ן וסיעתו, ולכן כתב (שם בסעיף ט) דסעודה מפסקת היינו שאין דעתו לאכול אחריה סעודת קבע, וכשהוא אחר חצות. עיי"ש. כלומר ברור שיאכל אחריה אבל לא קבע, ולפירוש הריטב"א היינו לא סעודה גדולה ודשנה כסעודה הראשונה שעליה סומך את עצמו לצום. הרי לנו דנפסק כדעת הרמב"ן ולא כדעת רש"י וסיעתו.

פת חריבה וקיתון של מים סמוך לצום

ולפ"ז אדם שאוכל בשעה חמש לערך, וסעודה זו דשנה עם כמה תבשילין ואוכל בה כמות גדולה יותר מכדי שביעה, ואח"כ בשעה שבע לערך אוכל שוב פת חריבה וקיתון של מים וחושב שזו היא סעודה מפסקת ורק בה יושב ע"ג הקרקע, הרי זה טועה. דהסעודה הראשונה שעושה היא נחשבת לסעודה המפסקת, והסעודה השניה שעושה עם פת חריבה הרי היא כעוד סעודה אבל לא נקראת מפסקת. דכיון שברור לנו שאין הוא סומך את הצום על אותה סעודה עם פת חריבה, אלא סומך את הצום על מה שאכל קודם לכן, הרי סעודה זו היא נחשבת לסעודה מפסקת וכל המגבלות חלים עליה דהיינו לא לאכול בה שני תבשילים, וכן צריך לישב בה ע"ג הקרקע.

סעודה גדולה קודם חצות

וכן לפ"ז אדם בריא שאוכל קודם חצות סעודה גדולה ודשנה כיד המלך ועליה סומך את הצום, אף ע"פ שאח"כ יאכל עוד פת ויטול עליה ידים וישב בין תנור וכיריים ע"ג קרקע, מ"מ אין הסעודה השניה נקראת סעודה המפסקת, אלא הראשונה, אך כיון שהיתה קודם חצות גם עליה אין מגבלות.

למתק פיו לאחר בהמ''ז

וכן לפ"ז אדם שאכל תבשיל אחד וכבר בירך אחריו בהמ"ז, וכעת רוצה לטעום מהתבשיל השני כדי להרגיע את יצרו או כדי למתק את פיו, מותר לו לאכול מהתבשיל השני ואין בזה כל איסור. דכל האיסור נאמר בסעודה, אבל אחר שגמר לסעוד כעת אין האכילה נקראת סעודה מפסקת, שהרי על אכילתו המועטת הזאת אינו סומך את הצום, וא"כ לא מיקרי סעודה מפסקת, ומותר לאכול ללא כל חשש.

טעימה מן התבשיל השני

מן האמור מבואר דאותם הרגילים לבשל בביתם כמה תבשילים וכל אחד מבני הבית בוחר לו תבשיל אחד ועליו סועד וסומך את הצום, ואוכלו בישיבה ע"ג הקרקע. אם חשקה נפשו גם בתבשיל השני, יש לו לברך בהמ"ז ולסלק עצמו מהסעודה הראשונה, ואח"כ אם ירצה לטעום גם מהתבשיל השני, מותר, דהעיקר שלא יבוא התבשיל השני בתוך הסעודה.

יסיים אכילתו עם פת חריבה

ישנו מנהג כשר שהזכירו אותו הראשונים ופסקו הרמ"א (סי' תקנ"ב ס"ו) וזה לשונו, יש מחמירים לטבל אחר אכילתן פת באפר ולאוכלו. ואין כוונתו דפת זו נקראת סעודה מפסקת ולא איכפת לן מה שאוכל קודם לכן, אלא כוונתו דאחר שאוכל סעודה המפסקת, בכ"ז מסיים עם פת חריבה וזה המנהג הכשר.

אלו מאכלים נחשבים לשני תבשילין

כל שתי מאכלים הוי שתי תבשילין

ובפירוש שתי תבשילין, נחלקו הראשונים, דעת רש"י והמרדכי ועוד, דכל שם של שתים אפילו דבר שדרכו לבוא יחד מיקרי שתי תבשילין ואסור, וכמו שאמרו בביצה (טו:) דדג וביצה שעליו נחשב לשתי תבשילין.

שתי מינים בשתי קדירות

אולם דעת רב האי גאון דשתי תבשילין היינו שתי מינים בשתי קדירות כגון אורז ועדשים. ודעת הרי"ץ גיאת דכל שתי תבשילין נחשב לכבוד האדם ואפילו מין אחד בשתי קדירות נחשב לשתי מינים. וכתב ע"ז הרמב"ן בתורת האדם דנ"ל כדברי הרי"ץ גיאת. נמצא שבין לרב האי גאון ובין לרי"ץ גיאת שתי תבשילין בקדירה אחת לא נחשב לב' תבשילין.

דווקא ברגיל לבשל המינים יחד

אולם הטור מסתייג שזה דוקא אם רגילות כך לבשל ולאכול. אבל אם אין רגילות, אף אם ישים אותם כאחת, נחשב הדבר לב' תבשילין, וכן פסק השו"ע סי' תקנ"ב ס"ג. נמצא שלהלכה איסור של שתי תבשילין הכונה או מין אחד בשתי קדירות, או שתי מינים בקדירה אחת אם אין דרכם לבוא יחד.

בישל בקדירה אורז עם ביצים

ולכן אם יבשל אורז עם ביצים (מה שאינו דרך) הרי נחשב לאוכל שתי מינים ואסור. אך אם יבשל אורז עם עדשים או יבשל אורז עם גזר, אין זה נחשב לשתי תבשילין כיון שכך רגילות לעשות, והכל נחשב למנה אחת. ואין צורך לומר שאסור לאכול שתי מינים שהתבשלו בשתי קדירות.

תבשיל אורז בשתי סירים

אולם יש להבהיר, אדם שמבשל מין אחד בשתי קדירות ויוצא המאכל שווה, כגון שמבשל מרק ירקות בשתי קדירות כי לא מספיק לו קדירה אחת, ודאי שאין לאסור לו, שהרי כתב הרי"ץ גיאת שאיסור ב' תבשילין נובע מדין כבוד, כשמגישים לאדם שתי תבשילין נחשב לסעודה מכובדת, אך אם אין שם אלא מנה אחת זו היא הסעודה ההכרחית ואין נראה כאן יקר וגדולה. וכעת כשאנו באים לאכול סעודה מפסקת שנזכרים בה בצום שבא עבור החורבן לא נאה ולא יאה לאכול בה סעודה מכובדת, ולכן כמה שאפשר לעשות הסעודה שפלה כן ייטב. אך אם יוצא התבשיל בשתי הקדירות שווה, מדוע יש לאסור, והלא אין כאן כל שינוי שנקרא לזה שתי מנות. ולפיכך אין לאסור מאכל זה. ומה שאמרו שגם במין אחד שעשאו בשתי קדירות אסור, היינו דוקא אם עשה אחת רך ואחד קשה, אחד מלוח ואחד מתוק, אחד מבושל ואחד מטוגן. שבזה נראה שינוי ביניהם ויש בזה משום כבוד הסעודה.

תפו''א מטוגן ותפו''א מבושל

לפיכך אדם שמבשל תפו"א בשתי קדירות באותו טעם, אין בזה משום איסור שתי תבשילין, אך אם בישל תפו"א ואת השני טיגן, הרי זה שתי תבשילין, וכן אם עשה תבשיל של תפו"א מלוח ותבשיל של תפו"א מתוק, הרי זה נחשב לשתי תבשילין.

שתי תבשילין דומיא דמשלוח מנות

מצאנו כיו"ב לענין חשיבות הסעודה כשהיא באה בשתי מנות, בדין משלוח מנות, ששם הדין להביא ב' מנות לרעהו, ולעומת זאת לאביון סגי במנה אחת לכל אביון. וכבר שאלו הראשונים במגילה (הר"ן ורבינו אברהם מן ההר ועוד) מאי שנא אביון מרעהו. ותירצו דרעהו פירושו אדם אמיד, ואותו אדם לא מכובד אצלו לסעוד אם אין בסעודה לפחות שתי מנות, משא"כ העני די לו במנה אחת. חזינא מהכא דשתי מנות דומיא דשתי תבשילין שהוא מייקר את הסעודה.

טיגן ביצה ולאחריה עוד אחת

לפי מה שנתבאר, הרי אדם שטיגן ביצה כדי לאוכלה בסעודה מפסקת, ותוך כדי אכילתו רואה שלא די לו בביצה שטיגן, וע"כ רוצה לטגן עוד ביצה. האם נאסר עליו מדין שתי תבשילין בשתי קדירות. והתשובה היא שמעשה זה הוא מותר גמור, כי כיון שהוא מין אחד והתוצאה יוצאת שוה אין זה נחשב לב' מינים. וכן כתבו המג"א והמשנ"ב ועוד. וכן עיקר. וראה כל זה באריכות במש"כ בס"ד בספר גדרי המועדים עי"ש.

דווקא תבשיל המשביע

לאור מה שנתבאר שאיסור שתי תבשילין בסעודה מפסקת הוא משום שלא מתאים לכבד בסעודה הזאת, נראה פשוט שכל איסור זה לא נאמר אלא בשתי תבשילין ממינים שבדרך כלל מביאים אותם בתור תבשיל גם כדי ללפת את הפת וגם שהם עצמם משביעים, כגון ירקות, אורז תפו"א וכל מיני קטניות, אולם אם הם באים רק כדי לתת טעם בלחם ואין הם נקראים תבשילים חשובים שבאים גם להשביע בסעודה, אין בהם כל חשיבות ולא בזה דברו חז"ל.

ממרח שוקולד עם לחם

ולכן מי שרוצה להביא בסעודה ממרח חומוס או ממרח שוקולד, כדי לאכלו עם הלחם, אחר שכבר אכל את התבשיל העיקרי. אין בזה כל איסור, למרות שהוא מבושל, וכן נוהגים העולם כשמביאים מנה עיקרית עם שתי תוספות, התוספות אינם ממרח להטעים בו את הלחם, אלא תוספת למנה שגם היא יש בה כדי להשביע, כגון אורז או תפו"א וכדומה.

מצוי בכל בית

מקרה זה מצוי בכל בית, דאחר שהאשה בישלה איזה תבשיל והתחילו בני הבית לאכול ממנו, פתאום אחד מבני הבית לא מצא חן בעיניו התבשיל ורוצה לאכול את הלחם עם דבר אחר, אבל הרי אסור לו לאכול עוד תבשיל, כיצד יעשה, לפי מה שביארנו מותר לו לקחת ממרח חומוס או גבינה, או שוקולד או סלט מטבוחה ולאכול עם הלחם, ובזה יסמוך עצמו לצום ולא ישאר רעב, ואין בזה כל חשש.

קדירה לרוטב וקדירה לאטריות

אם דרך התבשיל שכדי שיצא טעים וטוב, צריך לבשלו בשתי שלבים, קודם מבשלים רוטב עם איזה ירק כגון רוטב עם פטריות, ובקדירה אחרת מבשלים את האטריות, ואח"כ נותנים זה על זה ומבשלים הכל יחד ונאכלים יחד, ולא שייך לאכול זה בפני עצמו וזה בפני עצמו, נראה שמותר לאכול מאכל זה בסעודה המפסקת, כי בעיני העולם נחשב למנה אחת, דרק דבר שמוגש כשני תבשילים ואם ירצה יערב ביניהם, הרי זה סעודה חשובה בשתי תבשילין ואסור.

אורז בנפרד ועדשים בנפרד

וכן המכין אורז עם עדשים, צורת ההכנה שלו לבשל את העדשים (שחורות) בפני עצמן, ואח"כ נותן אותם באורז ומבשלם יחד, אין זה נחשב לשתי תבשילים אלא לתבשיל אחד ומותר לאכלו בסעודה המפסקת.

פירות למתק פיו לאחר הסעודה

נבהיר שוב, אחר הסעודה כל זמן שלא בירך ברכה אחרונה או בהמ"ז, אסור לו לטעום שום תבשיל אחר. אבל אחר שכבר בירך ברכה אחרונה על מה שאכל וכבר עשה סילוק לסעודה הראשונה, מכאן ואילך מותר לו לטעום איזה תבשיל שירצה או מיני מאפה וכל מה שירצה, וכ"ש פירות חיים, כדי למתק את פיו ואין בזה כל מגבלה.

מראה שפלות בסעודה

סעודה מפסקת זו כתב השו"ע סימן תקנ"ב ס"ז שנהגו לישב ע"ג קרקע. ואע"פ שעדיין לא התחיל עיצומו של יום, שהרי אוכל ונועל נעלי עור, מ"מ אין זה כדי להזכיר אבלות אלא כדי להראות סעודה שפלה. שהרי בסעודה יש איזה התרוממות. וכשיושב ע"ג קרקע הרי מראה שפלות המתאימה ליום זה.

אכילת אבל ע''ג קרקע

מטעם זה כתב בשו"ת זרע אמת דאף שהאבל א"צ לישב ע"ג קרקע אלא בשעה שיש לפניו מנחמים, אבל כשהלכו המנחמים יכול לישב ע"ג כסא, מ"מ אכילתו תהיה ע"ג קרקע, כי בא להראות שפלות במקום ששייך התרוממות.

חיוב ישיבה ע''ג קרקע רק בביהכ''נ

ומכאן נלמד שאין חיוב לישב ע"ג קרקע בביתו בכל יום תשעה באב, אלא המנהג רק בבית הכנסת וכמו שכתב מרן השו"ע בסימן תקנ"ט ס"ג ליל תשעה באב ויומו יושבים בבית הכנסת לארץ. עכ"ל. הרי דדוקא בביהכנ"ס המנהג כן ולא בבית. ולפמש"כ הזרע אמת הרי הדבר מובן, שהרי אף אבל אם אינו בפרהסיא א"צ לישב ע"ג קרקע, ולכן בשבת אף שלא נוהג אבילות בפרהסיא, אבל בצינעה נוהג, מ"מ יושב ע"ג כסא ולא ע"ג קרקע גם כשאין אצלו בני אדם, ומדוע, אלא ודאי כפי שביארנו דלענין ישיבה ע"ג קרקע לא נוהגים אלא כשיש אצלו בני אדם, וכשהוא בשבת הרי אסור משום אבילות בפרהסיא, וכשהוא לבדו ודאי שא"צ לישב ואפילו ביום חול, ולכן בשבת אין שום היכי תימצי שישב ע"ג קרקע, והבן.

זוכה ורואה בשמחתה

אמרו חז"ל כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה יזכנו ה' ונקבל במהרה פני משיח צדקנו בבנין בית המקדש. אמן.

להורדת העלונים 'הלכה שבועית' לחצו >>

להצטרפות לקבלת העלונים במייל מידי שבוע שלחו הודעה ל6880466@gmail.co