עיון או בקיאות? וכמה זמן בחור צריך לישון? | הדרכת מנהיג עולם הישיבות

ערב מתן תורה אנחנו מביאים כאן ב'בחדרי חרדים' שורת הוראות והדרכות הנוגעות לכל בחור ואברך בעולם התורה ממנהיג עולם הישיבות ראש הישיבה הגאון רבי משה הלל הירש על 'דרכי הלימוד' ו'קנייני התורה' באדיבות 'משנת רמ"ה' היוצא לאור מתורתו של ראש הישיבה.

בדקדוק חברים

פעמים קורה שעד שבחור מצליח להתחבר לסוגיא מסוימת כבר עוברים בישיבה לסוגיא הבאה. ואכן לפעמים הגישמאק הוא דוקא לגמור את הסוגיא, כדי שירגיש שיש לו דבר שלם בידיים, אבל למעשה כמעט תמיד התועלת של בחור היא לעבור לסוגיא הבאה יחד עם שאר הישיבה. בחור צעיר חייב להסתכל על הלימוד שלו בישיבה בצורה רחבה יותר, לא להסתכל רק על מה שנראה לו ברגע זה יותר טוב. ברור הדבר שכשלומדים סוגיא צריכים לגמור את כל הנקודות שפתחו, כדי לצאת עם דברים ברורים, אבל מכאן והלאה צריכים לעשות חשבון, האם בזה שיגמור את הסוגיא זה יתן לו יותר סיפוק מאשר ללמוד סוגיא החדשה? הרי בסוגיא החדשה יש מושגים חדשים, דינים חדשים, סברות חדשות שהוא לא הכיר עד עכשיו.

עוד נקודה שחשוב לשים לב אליה, שבחור שנשאר בסוגיא הקודמת הוא מתנתק מהציבור, ואינו לומד מה שלומדים בשיעור, כולם ילמדו את הסוגיא החדשה, יחיו בלימוד את הסברות שלה, ורק הוא יישאר מאחור, ויכול להיות לו מזה חלישות הדעת, ובחור בדרך כלל אינו לוקח בחשבון את המבט הזה. לכן חשוב ללמוד בקצב שלומדים בישיבה.

במקרא

בנוגע ללימוד תנ"ך, בודאי שלכתחילה בחור צריך ללמוד כל שבת חומש עם רש"י ורמב"ן. לגבי נביא, נראה לי שמספיק ללמוד את ההפטרה בכל שבוע, ובבין הזמנים אפשר ללמוד ג"כ ספרים בנ"ך.

במשנה

הגר"א אומר במשלי, ומובא בספר אבן שלמה, שאדם צריך לעבור על כל הש"ס פעם אחת, אפילו אם הוא לא מבין היטב, כדי לקבל את המושגים, ואח"כ ללמוד את כל התורה ממש, ספרא ספרי וכו'. ולכן, בחור שרוצה להשקיע כל יום חצי שעה, ארבעים דקות, כדי ללמוד גמ' רש"י במהירות, וככה לגמור את כל הש"ס, זה בהחלט דבר ראוי ונכון.

בשמחה

יש הרבה סוגיות קשות, שצריך עבודה קשה לפני שמגיעים למשהו, אם בכלל. לא בכל סוגיא יש את החכמה והברק שגורמים הנאה בלימוד. אמנם כשאדם יודע שהוא עושה דבר חשוב, אזי יש לו הנאה מעצם העשייה, וכשיש הנאה יש גם מתיקות ושמחה. נמצא שמי שהתורה אינה חשובה אצלו אינו יכול לזכות לשמחת התורה. אצל מו"ר - הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל - ראינו שמחת התורה בדרגה גבוהה ביותר, וזה הגיע כתוצאה מכך שחשיבות התורה היתה אצלו בדרגה גבוהה ביותר. הגאון רבי יצחק הוטנר זצ"ל סיפר, שבזמן שהיתה לו קביעות עם רבי אהרן זצ"ל הוא היה מסובב את השיחה כך שרבי אהרן יגיד את המילה 'תורה', שכן הוא היה אומר את המילה 'תורה' בכזו חשיבות והתלהבות ושמחה, שזה היה מכניס לו חשיבות התורה. בחור שלמד בישיבת באר יעקב תיאר פעם בפני, כיצד רבו הגאון רבי משה שמואל שפירא זצ"ל היה אומר שיעור עם כל ההתלהבות והגישמאק, וזה הכניס בו את חשיבות התורה.

במיעוט שינה

פעם שאל אותי מו"ר ר' אהרן קוטלר זצ"ל כמה שעות אני ישן ביממה. ומתוך הדברים הבנתי ממנו שצריך לישון שבע שעות. למעשה בזמנינו בחור ישיבה שמרגיש שמבחינתו שש שעות מספיק לו זה יכול להיות בסדר, אבל בחורים שמנסים פחות משש שעות, אפילו אם לתקופה מסוימת הם מצליחים לעמוד בזה, אחר כך הם נשברים, ויכולים להיות במשבר רציני עד שמפסיקים ללמוד מחוסר כח, הם לא מרגישים טוב, כי זה מאמץ גדול מדי. לכן המצב הנורמלי הוא בין שש לשמונה שעות, כל אחד לפי מה שהוא צריך.

במיעוט תענוג

יש הנהגות שכתב ר' זונדל מסלנט, בהם הוא מגדיר כיצד בן תורה צריך להיראות. ואף שחלק מהדברים אינם נוגעים כל כך למציאות של ימינו, מכל מקום כדאי לראות שם את הדברים בשלמות, כי גם מחלק זה אפשר על כל פנים לקבל שייכות במושגים. וכתב, 'עוד גדר גדול וסייג חכמים, סייג כלל התורה והמצוות והמידות ועול תורה בתמידות, הוא זה הסתפקות, להסתפק ולשמוח בחלקו באהבה עד פת במלח ומים במשורה' וכו'.

אברך צריך לדעת שהוא חייב לדרוש מעצמו איזו מידה של הסתפקות במועט, התנזרות מסוימת מסוגי המאכל שהוא מחפש לעצמו, וכן מידה מסוימת של הסתפקות במראה הבית שלו מבחינת יופי ונוחות.

במיעוט שחוק

אחד הדברים שמקשים ביותר על בן תורה לחיות בשאיפות גדולות מעצמו זה הימצאות בחברה שאינה תואמת לשאיפותיו. בדרך כלל כשאדם שואף לאיזו דרגה ומקבל על עצמו איזו קבלה של חיזוק, והוא מוצא את עצמו בתוך חברה שאינה מתאימה להחלטתו, באווירה שקצת מקררת אותו, כי באותו העניין הוא נמצא בדרגה מעל רוב החברה, זו התמודדות שצריכים לדעת איך להתנהל מולה.

באופן כללי, אדם שעומד ברמה רוחנית גבוהה יותר מהחברה שסביבו, אזי הקשר שלו מול חברה כזו צריך להיות נימוסי, אבל לא יותר מזה, לא צריך להיות חברותי, כך שכל אחד ידע ויבין שהוא שונה מכולם, ואסור להתבייש בזה. הרבה פעמים, במיוחד אצל צעירים, מתביישים להיות שונים מהחברה, אז מנסים 'לשחק' כאילו הם חלק מהחברה, להיות שותף איתם בבדיחות, בדיבורי 'נייעס', ובכל זאת לא לרדת מהרמה האמיתית. אמנם צריך לדעת שזה פשוט לא הולך! צריך להראות ברור מבלי להתבייש, אני שונה! וכך צריך להיות! ואם אכן ינהג כך אזי הכח של החברה להשפיע עליו יהיה קטן מאוד.

המכיר את מקומו

יש סוג של בחורים שהולכים בגדלות בצורת הלימוד שלהם. דהיינו, בחור שלא יכול להגיד דבר פשוט, אלא הוא צריך לעשות חיקוי של הבחורים הכי טובים, ואומר כל מיני עמקויות שאינו מבין בכלל מה שהוא מדבר. צריכים להסביר לו שאי אפשר ללכת בצורה כזו. בחור צריך ללמוד לפי המדרגה האמתית שלו, ולא לעשות חיקויים. ישנם כמה וכמה בחורים, שאם רק היו מודים על המדרגה האמיתית שהם נמצאים בה היו מצליחים. אמנם מכיוון שאינם מודים בזה, אלא הם צריכים להיות כמו פלוני אלמוני שהוא בעל כשרון גדול, והם הרי אינם מסוגלים לזה, לפיכך הם נופלים.

אוהב את המישרים

בחינוך לתורה שבעל פה אצל בחורים צעירים ודאי צריך שהלימוד יהיה מעניין ו'גישמאק' מתוך שמחה, כדי לגרום להם חשק לתורה, אבל מצד שני צריך שלא להתלהב רק בגלל ה'ברק' ו'היופי' שבסוגיא, אלא בקשת האמת היא זו שצריכה להוביל אותו. ועל כן צריך להקפיד לא לחפש רק את היופי שבסוגיא, אלא לחתור לעומק דברי הראשונים, ולהתאמץ להבין מה באמת הייתה כוונתם.

שלשה חלקים בלימוד התורה

כל אדם שלומד תורה צריך לדעת לְמַה לשאוף בגוף לימוד התורה, איך ומתי לעשות כל דבר. אפשר לומר שבאופן כללי יש שלשה חלקים בלימוד התורה. א. הבנה. להבין סברות והגדרות. ב. היקף. בירור כל השיטות, לחשבן את כל פרטי הסוגיא. ג. ידע. רכישת ידיעות. צריך לדעת לאן צריך לשאוף בכל אחד מהחלקים הללו.

ובאמת, שהדברים האלו תלויים בכל אחד לפי מה שהוא. יש שמטבעם נמשכים לעיון, וזה מה שנותן להם את הסיפוק בלימוד, ה'ליבו חפץ' שלהם הוא שם. ויש כאלה שדווקא לימוד הבקיאות הוא זה שנותן להם סיפוק. ובאמת חז"ל לימדונו שצריך ללכת ל'מקום שליבו חפץ', וזה לא רק ביחס לאיזה נושא ללמוד או באיזו דרך, אלא זה גם נפקא מינה עד כמה הוא יצליח במה שהוא לומד. לכל בן אדם יש סוג אחר של 'שכל', וצריך להכיר במציאות שלא כולם בנויים ללימוד העיון!

שני סוגים בלימוד העיון

גם בעיון עצמו, אמר לי פעם מו"ר הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל, שישנם שני סוגים שונים של לימוד. יש עיון 'על המקום', מיניה וביה, ויש סוג של עיון יותר היקפי, לברר את השיטות בהיקף גדול ואז לברר ולחלק.

הסוג הראשון הוא שעומדים על המקום וחוקרים בו עצמו כדי להגיע לעמקות הדברים, עמקות הפשט. ואמר לי מו"ר שלדעתו כך למד הגר"ח מבריסק. אבל ישנה דרך נוספת, ללמוד סוגיא אחת כאן וסוגיא נוספת במקום אחר, ולדמות את דברי הראשונים בשני המקומות, מה דומה ומה שונה, להקשות ולחלק, ומזה מגיעים לאמיתות הדברים. ונראה לי שכך למד מו"ר רבי אהרן זצ"ל, ע"י היקף, וכמובן גם בעיון רב עם הרבה עמל ויגיעה. שני הדרכים הללו - והדרגות שביניהם - תלויים בנפש ושכל האדם, כל אחד לפי מה שהוא.

הטעות הגדולה שהרבה בחורים ואברכים עושים - זה חיקוי, הם לא לומדים לפי מי שהם, אלא פשוט מנסים לחקות מישהו אחר! לא כל אחד מסוגל ללמוד בעמקות, להיכנס במקום לתוך העומק של הסוגיא, ואחד כזה שלא מתאים לו ללמוד בדרך הזו ואף על פי כן הוא לומד ככה, הוא פשוט מתחיל לומר דברים מבולבלים ולא מבוררים, בזמן שאם היה מברר יותר את השיטות בהיקף, ואז מדמה בין הראשונים ומגיע לכל מיני חילוקים, היה מצליח הרבה יותר.

מעטים הם אלו שיכולים להעמיק 'על המקום', ולהגיע לעוד ועוד עמקות, הרוב יצליחו יותר בבירור מקיף של השיטות. אבל גם בכל אחת מן הדרכים יש כמה וכמה דרגות, וכל אחד צריך ללמוד להכיר את עצמו, ולדעת מה מתאים לו.

עיון או בקיאות?

באופן כללי נראה שיש חילוק בין הזמנים של החיים לגבי החיוב בסוג הלימוד - אם ללמוד יותר בבקיאות או בעיון - זה דבר שתלוי גם בגיל. מי שגמר ש"ס ויודע פחות או יותר בכל מקום מה עיקרי הסוגיות, ודאי שעכשיו הוא צריך ללמוד יותר בעיון. לעומת זאת, מי שעדיין לא למד כל כך בהיקף, צריך להשקיע פחות או יותר חצי בעיון וחצי בבקיאות, אולי קצת יותר בעיון. ככל שמתבגרים ויודעים יותר צריך לתת יותר זמן לעיון.

בעיון עצמו יעשה כל אחד לפי מה שהוא, יש כאלה שיש להם פחות 'כח סברא', והם צריכים לעיין יותר באחרונים, לדעת הרבה 'קצות', 'נתיבות', 'שער המלך', 'שער המשפט', לדעת כל נושא עם האחרונים שיש עליו. ואפילו אם אין אחרונים במקום, בדרך כלל יש ספרי שו"ת שמדברים על הסוגיא, כמו שו"ת אחיעזר, או קדומים יותר, שעל ידי לימוד האחרונים הוא יכול לקבל את הסברות מתוך דבריהם, ולאחר מכן הוא יכול לחשבן לפי דבריהם, להוסיף, להקשות, ולהגיע למשהו מעצמו. כך שגם מי שאין לו 'כח סברא' בעצמו יכול להשתמש בספרים, לראות את הסברות והקושיות שלהם, ומשם כבר להמשיך מעצמו. ומי שיש לו 'כח סברא' ויכול להעמיד סברא או קושיא מעצמו - עוד יותר טוב, אבל כל אחד לפי מה שהוא. זה באופן כללי דרכי העיון.

סדרי הלימוד של מרן הגר"א קוטלר זצ"ל

גם לגבי הבקיאות הדברים משתנים מאחד לאחד, הקצב, הרמה. באופן כללי לאברכים הקצב הנכון הוא שני דפים לשבוע, כמאה דף לשנה, אבל זה תלוי מאוד מה הרמה של הבקיאות.

יש רמה של בקיאות, שנראה לי שזו היתה רמת הלימוד של גדולי ישראל בדורות הקודמים - שזה באמת 'חצי עיון'. רבי אהרן היה אומר, שהוא מצפה מהציבור ללמוד בבוקר שני דפים לשבוע גפ"ת, עם רמב"ם רשב"א רא"ש ר"ן, ואחה"צ עוד שלשה דפים לשבוע, באותה מתכונת, רק בלי רשב"א, דהיינו חמשה דפים בשבוע.

אמנם הדרך שהיה לומד בעצמו היתה שונה. בבוקר היה לומד פחות או יותר כמו שאמרנו, אולי קצת יותר לפי הכישרונות שלו, ובלילה היה לו סדר מיוחד, שהוא קרא לו 'סדר של חידוש', שבו הוא לקח איזה עניין ועיין בו. ככה היו הסדרים שלו. אבל באופן כללי, כל הגדולים - החזו"א, הגרא"ז מלצר, מו"ר הגר"א קוטלר, הגראמ"מ שך, ועוד רבים - זו הצורה שבה הם למדו, גפ"ת, עם מהרש"א וכמה ראשונים, זה היה הלימוד שלהם. היום אנחנו כבר לא לומדים ככה, אצלנו העיון הפך להיות משהו אחר. אבל מכל מקום הבקיאות שלנו זה העיון שלהם, הלימוד הרגיל שלהם. קצב של שני דפים לשבוע עם ראשונים עיקריים.

סדר בקיאות - איכות או כמות?

יש כאלה שצריכים יותר בקיאות, ללמוד דף ליום. אמנם זה לימוד די שטחי, ככה רק צוברים ידיעות. לימוד בקצב של שני דפים לשבוע הוא לימוד באיכות טובה, שכן יש זמן להקשות ולתרץ, לבנות מהלכים, זה ממש לימוד. מי שלומד בצורה כזו, אחרי עשרים שנה הוא יגמור את הש"ס בצורה די טובה, וכך הוא יכול להגיע לגיל ארבעים וחמש באופן שכבר יודע ש"ס, ומי שלא עשה כן, כשמגיע לגיל הזה הוא מתחרט על כך שלא למד בצורה הזאת.

חוץ מזה טוב שיהיה לאברך עוד איזה סדר שבו הוא ירכוש ידיעות שטחיות. בספר 'אבן שלמה' מביא בשם הגר"א, שאדם לפני שהוא מתחיל לעיין צריך שידע את כל התורה כולה, בבלי, ירושלמי, ספרא, ספרי, אפילו אם אינו מבין כל כך, צריך פשוט לעבור על זה, ורק אז אפשר להתחיל ללמוד. אנחנו אמנם לא עושים את זה, אבל ודאי שראוי שיהיה לכל אחד איזה סדר של ארבעים דקות ליום ללמוד גמרא רש"י, מה שאפשר, לצבור ידיעות בכל התורה, שיהיה לו קשר לכל התורה כולה.

בחדרי חרדים