הגדולה התגרשה, הקטנה חלתה ואז הגיעה הגאולה הפרטית שלהן

דפי הכרומו המרהיבים עוד דבוקים מעט זה לזה, אוצרים תמונות אומנותיות שגילי לא רוצה לראות לנצח. בחדר הבנות, בארון שהיא חולקת עם אפרת ודבורה, ארוזים מצעי סאטן יוקרתיים שבחרה בעונג, ולצידם ערימת מגבות רכות בצבעי פסטל כמו שחלמה תמיד לבית שלה.

היא היתה כלה מקסימה - כך אמרו החברות, והבנות דודות, והחניכות המעריצות. הן סחבו לאולם מלא קשקושים ואביזרים ושושנים אדומות, ענקיות, והשקיעו מעל ומעבר בחתונתה של המדריכה גילי.

עכשיו היא לא רוצה להסתכל בתמונות.

לא רוצה לראות את עצמה מחייכת ומאירה כל כך בשמלה לבנה, פתיה שהאמינה שהחיים יפים והכל טוב. לא רוצה לראות את הריקודים המשולהבים, את ההורים שלה מאושרים. כי כבר למחרת שום דבר לא היה מאושר.

היא חזרה הביתה, גרושה בת עשרים ושלוש. אתמול היתה בחורה מבוקשת בשידוכים והיום היא סוג ב'.

"ממש לא נכון." אמא מוחה בתוקף. "תראי שבעזרת השם תצאי מכאן מהר-מהר לבית משלך!"

"נו, אמן." גילי אוספת פירורים אחרונים מהשולחן במטבח ונוטלת ברכון. "הלואי שכולם יחשבו כמוך, אמא."

וכנראה שלא כולם חושבים כמוה.

הקיץ מגיע, מעיק ודביק. גילי ואפרת עובדות כרגיל במשרד, ודבורה, האחות השלישית, מסיימת ו' סמינר ומצטרפת לחיפושי העבודה, והשידוכים...

להצטרפות לתפילת הישועות של ועד הרבנים בזמן קריעת הים בעמוקה>>>

"השמלה הזו עושה לי רע..." אפרת יושבת בסוכה, לבושה בבגד היוקרתי מהחתונה של גילי, וקשה לה לנשום. כמה השקיעה בבגד הזה! בחורה בשידוכים, אחות של כלה... נו, ומה?

"אין לי אוויר..." היא מתרוממת משולחן החג, משתעלת בחוזקה. יוצאת החוצה, אולי רוח הערב תיטיב איתה.

אבא ואמא מביטים זה בזה בדאגה ויוצאים אחריה. אפרת נשענת על הגדר הנמוכה של החצר האחורית ופניה אדומות ממאמץ. היא מסמנת עם היד 'רגע' ונושמת עמוקות.

"זה קורה לי לפעמים," היא מתנשפת. "אין לי אוויר... כאילו משהו חסום לי פה, בצלעות, ואני לא מצליחה להכניס מספיק חמצן."

אבא לא נבהל. "נשמע כמו אלרגיה של עונות המעבר... תיגשי לרופאה אחרי יום טוב, אני מאמין שזה שום דבר. בואו נחזור לסוכה."

קופת חולים די ריקה בחול המועד, והרופאה מקבלת את אפרת ללא המתנה. היא מקשיבה לריאות, בודקת סיטורציה ופניה מהורהרות. "יתכן שזו אלרגיה, וייתכן שלא. כבר פגשתי אסטמה שהתפרצה אחרי גיל עשרים."

אסטמה?

אפרת נסערת. לא, היא לא יכולה להיות חולת אסטמה עכשיו, לא כשהן שלוש אחיות בשידוכים כשהגדולה מהן גרושה! 

בעיות בשידוכים אצלכם במשפחה? לחצו כאן לפתרון!

"זו אלרגיה." היא פוסקת. "אמא שלי אלרגית לבוטנים, ואני אלרגית לסתיו. פשוט מאד."

"הפניתי אותך לבדיקות." המדפסת פולטת ניירת. "תבצעי אותן ונהיה חכמים יותר."

אבא מניח בזהירות את ארבעת המינים על ספסל ההמתנה במרפאת אלרגיה ובוחן את זרועה האדמומית של אפרת. כמעט עשרים אלרגנים הוחדרו לעורה באמצעות דקירות עדינות, ועכשיו מחכים לראות האם סביב אחד מהם תתפתח תגובה אלרגית.

לאכזבתה של אפרת שום שינוי אינו נוצר ביד. היא לא אלרגית בכלל - כך אומרת גם הרופאה כשהיא חוזרת אליה עם תוצאות הבדיקות. "זו אסטמה, כנראה. ארשום לך ונטולין לשעת הצורך, והפניה לרופא ריאות."

"אני מצטרפת אליך לשידוכי סוג ב'," מבשרת אפרת לגילי בעליזות מעושה. "לפחות אני בחברה טובה, לא?"

אמא מתכעסת. די, בנות! אתן מקסימות ונהדרות! אלו שיזכו בכן יהיו מאושרים!

"חבל שהם לא יודעים את זה..." גילי משתתקת מול מבטה הכאוב של אמא. תהומות של צער ניבטים מתוך עיניה הטובות ומכווצים את ליבה.

השם, אם לא בשבילנו – אז בשביל אמא! תזכה אותנו לבנות בתים בישראל!

החורף עובר עליהם במסעות בין עסקנים רפואיים, בדיקות, צילומים, תפקודי ריאה, משאפים שונים, התייעצויות... מה להגיד בשידוכים? אפרת מקבלת הצעות מצוינות. לספר מייד? לחכות לאחרי פגישה שלישית?

בחוץ ירד גשם זלעפות. בהול, לצד הילקוטים והתיקיות של הקטנים, תלויים המעילים ותיקי העבודה של שלושת הבנות ודוקרים בעיניים. שנה שעברה בזמן הזה התכוננו בהתרגשות לנישואיה של גילי – והשנה תקועות שלוש בנות בבית, אחת מהן גרושה והשנייה חולת אסטמה...

פסימיות בגלל עיכובים בשידוכים? מתקשים במציאת הזיווג? לחצו כאן>>>

כל חג או אירוע מיוחד מעצים את הכאב. פורים, כשבנות גילן דואגות לתחפושות לקטנטנים ומשלוחי מנות לגננות, פסח – כשהן מנקות את בית ההורים, במקום לנקות את הבית הפרטי שלהן... בליל הסדר הלב שרף בכמיהה לגאולה הפרטית שלהן.

והיא הגיעה, הגאולה - - -

"איזה הפסד!" צעקתה של אמא מריצה את הילדים למטבח. היא אוחזת את עלון עמוקה ולא מבחינה בבן השלוש שמתפנק בשורה שלמה של שוקולד שוויצרי.

"מעמד תפילה של ועד הרבנים... משלחת כזו מכובדת של רבנים וצדיקים, וכח אדיר של צדקה! איך הפסדנו?"

היא מתיישבת ליד השולחן, מעיינת במילים. מעמד הודיה על שידוכים... קריעת ים סוף בעמוקה. למה הבנות שלהן לא היו שם?

אבא מסכים איתה. "יש למעמד הזה משמעות מיוחדת. גם צדקה, גם תפילה, גם ברכה מגדולי תורה. ממש חבל שלא תרמנו."

שקט מעיק משתרר במטבח. הצער השורף של חג פסח בבית, עם שלוש בנות תקועות שכבר יכלו להיות אימהות בעצמן, מתנקז עכשיו בהחמצה מול העלון הצבעוני.

גילי שנכנסת מפרה את הדממה. "לא הפסדנו כלום!" היא מודיעה. "הרגע אני מתקשרת לועד הרבנים  ומעבירה את השמות של שלושתנו! לא אכפת לי שדבורה תתארס קודם, העיקר שיתחיל לזוז פה משהו..."

לחצו כאן להעברת שמות למעמד התפילה בזמן המסוגל ובמקום המסוגל>>>

"תהיה עוד תפילה בשנה הבאה, גילי." אבא מניח את ספל הקפה בכיור ויוצא מהמטבח. "בעזרת השם עד אז תהיינה נשואות."

"התפילה עוד לא התקיימה!" גילי נוטלת את הפלאפון, מחייגת לועד הרבנים. "הרבנים הגיעו להודות על השידוכים משנה שעברה – ולהתפלל על כל השמות שיגיעו השנה. אנחנו יכולות להיות שם, אנחנו חייבות!"

אבא נותן את הסכמתו מייד, ואמא מעבירה לגילי את האשראי. "תתקשרי, ודאי. מה יעזור לנו אם לא תפילה וצדקה?"

הם תורמים למעמד התפילה בעמוקה כפול שלוש, ואמא מתפללת שטופת דמעות. בבקשה ריבונו של עולם, סלול את הדרך לצדקה שלנו שתעלה עד כסא הכבוד. קבל את תפילת הצדיקים על הילדות שלי. תבקע לנו את הים!

בחצות ליל שביעי של פסח, בדקות הגורליות כשהשליחים מעתירים בתחינה על ציונו של רבי יונתן בן עוזיאל, גילי, אפרת ודבורה מוסיפות את תפילתן הרותחת מהבית. הקטנים ישנים, אבא והבחורים טרם חזרו מלימוד ארוך, והן עם אמא קורעות את השמים.

שבוע אחרי פסח דפק שליח בבית. שלוש שטרות ממוסגרים ומרגשים הוגשו לבן העשר שפתח את הדלת. שטרות שידוכים חתומים מגדולי הדור.

והנס שלהן הגיע, כמו מאות ניסים שחוללה התפילה בעמוקה. נס כפול שלוש- - -

ומה עם הנס שלכן? לחצי כאן עכשיו, לישועה הפרטית שלך

* * *

השדכנית מעבר לקו כבר הציעה הרבה רעיונות, אבל הפעם הצדקה של ועד הרבנים מלווה את השידוך. "שכנה שלך ישבה לצידי באוטובוס מאלעד וסיפרה שיש לה בן גרוש," היא לוחשת כצופנת סוד. "מיד נזכרתי בגילי שלך. מה דעתך?"

"אני מכירה את המשפחה הזו מצוין!" אמא נדהמת. איך לא חשבה על כך עד היום? "הם מתגוררים שלושה בניינים לידינו...!"

יהודה בן העשר תולה בה עיניים שואלות. "הציעו לנו שידוך עם שכנים מהרחוב?"

אמא צוחקת. אויש. היא היתה כל כך נסערת ושכחה מהאוזניים הקטנות.

בחוץ עולה ריח מדורות של ל"ג בעומר ותקווה גדולה ניצתת בבית. שטר השידוכים ספון במקום שמור בארון, והשמחה מתגלגלת במהירות.

"פתחתי לכן את הפקק. פלופ!" גילי מתבדחת והפעם ההומור שמח באמת. היא מקבלת בחיבוק את אם החתן, השכנה שפגשה אינסוף פעמים במכולת ובתחנה, ואחיותיה מאושרות לא פחות ממנה.

"הגיעו שתי הצעות גם בשבילך, אפרת." אבא ואמא מדברים איתה בפנים רציניות. "עוד לא החלטנו אם לספר על האסטמה, או לא... בינתיים אנחנו מבררים."  

הם מתלבטים אם לספר ומתי, והקדוש ברוך הוא חוסך בשבילם את כל הדרך.

"הרב אהרוני שלח אותי אליך." אברך צעיר ניגש לאבא בסיום כולל ערב.

אבא נעצר על מקומו. הרב אהרוני הוא יועץ רפואי שליווה אותם רבות בבירור האסטמה של אפרת. למה הוא שולח אליו אנשים? הוא לא שומר על חיסיון רפואי?

"יש לו בן מצוין," האברך לא מבחין בפניו המעוננות של אבא. "הוא ביקש שאציע לכם את השידוך."

"לאפרת?" הוא מתבלבל רגע. "למה? מה הסיפור של הבן שלו?"

הוא שואל עוד שאלות, מקבל רקע ונדהם מהשגחת הבורא. בנו של הרב אהרוני מתמודד גם הוא עם בעיה רפואית קלה, והוא מעדיף שידוך שמוכר לו לפרטי-פרטים...

בדיוק שמונים יום לאחר מעמד התפילה בעמוקה נשברה הצלחת בפעם השנייה, ועוד זר מלבב הוצב על שולחן הסלון. בבית היו שתי כלות, שני ניסים של ועד הרבנים!

חתונתה של גילי נחגגה ראשונה, ואחר כך רקדו עד כלות הכוחות בחתונתה של אפרת. דבורה עוד חיכתה, בטוחה שכוחה של הצדקה יפעל גם עבורה.

בערב פורים תשפ"ג הושלם המעגל.

"גם אני השתתפתי במעמד ועד הרבנים בעמוקה. גם אני קיבלתי שטר שידוכים!" דבורה קורנת. "הקדוש ברוך הוא לא שכח אותי!"

גילי ואפרת מארחות את המחותנת. החתנים מקבלים בחמימות את הגיס החדש שהצטרף למשפחה, ואבא ואמא מביטים על התמונה היפה וליבם מלא הודיה. הם זכו. הים שלהם נקרע...

להצטרפות לתפילת הישועות של ועד הרבנים בזמן קריעת הים בעמוקה>>>

בחדרי חרדים