הנכד רבי אריה לוין מספר על הסבא רבי אריה 'אבי האסירים'

בטבורה של שכונה פסטורלית ושקטה אפופת גווני ירוק עזים, מתנוסס לו בגאון מרכז רוחני, מגדלור המאיר בזרקוריו לכלל תושבי צפון ת"א, בית הכנסת 'יחזקאל' מושך אליו ישראלים רבים מכל גווני הקשת, לא כולם עונים על ההגדרה 'דתיים' או 'מסורתיים', רבים מהם חילוניים ואפילו חילוניים במוצהר, אך יש משהו שמושך אותם להגיע, להצטרף ולהתענג על האווירה העילאית השוררת במקום.

מאחורי הפעילות העניפה המתקיימת במקום, ויש שיאמרו המהפכה השקטה העוברת על העיר העברית הראשונה, ובמיוחד בשני העשורים האחרונים, במהלכם נפתחו מחדש עשרות רבות של בתי כנסת בעיר, אחר שהיו תחת סוגר ובריח ובסכנת הכחדה, בנוסף להיווסדן של מרכזים תורניים וקהילות לצעירים, מאחורי זאת ועוד, עומד ומנצח ברוב כישרון ומעש הרב אריה לוין נכדו של אבי האסירים המיתולוגי, הצדיק הירושלמי רבי אריה לוין זצ"ל, לרגל יום השנה שיחול היום בט' בניסן במלאת חמישים וחמש שנה להסתלקותו ביקשנו ב'בחדרי חרדים' לשמוע על הסבא, והוא נאות לספר מעט מהליכותיו והנהגותיו של סבו הדגול.

רבים מכירים את הדמות של רבי אריה לוין זצ"ל שכונה 'אבי האסירים' ובזכות חסדיו הייחודיים והנדירים, הפן הציורי של אישיותו הייחודית, לצד יכולתו לדאוג ולחמול על האנשים הנמנים על השכבות החלשות ביותר בחברה, במרקם ואף בנוף הירושלמי, אסירי הפלילים, לצד לוחמי המחתרות, מארגוני האצ"ל והלח"י ואף מיחידות ההגנה, יחד עם הקדושים עולי הגרדום, בנוסף להם שם פניו לכל אותם המצורעים שאושפזו בהסגר, שלא היה בן תמותה שהעז לפקוד, עד שזכה וכינוהו בני ירושלים בתואר החדשני 'רבם של האסירים', מה שלא סתר כלל את כינויו הנוסף כרבם של המצורעים, כינוי המעיד כאלף עדים על רבגוניותו המופלאה, מחמתה הפך להיות שמו שגור בפי כל, לא רבים יודעים אולם, מאחורי פרגוד החסד העצום, הסתתרה גדלות קומה בתורת הנגלה והנסתר, גאונות, עליה כינהו רבותיו בישיבת וואלז'ין המעטירה 'אריה דבי עילאי', ואכן, כבר בנעוריו התנכר ונודע בידיעותיו העצומות מחד, והפלגתו בהעמקה ובהתמדה מאידך.

קשר עז היה לו עם רבו מרן בעל ה'אבן האזל', הגרא"ז מלצר זצ"ל שנמשך כל ימיו. וכך, מידי ליל שבת היה סר לבית רבו, והשתעשע עימו ארוכות בדברי תורה בעומק הענין, לעתים היו מעלים זכרונות מהתקופה בה למד בישיבתו, ישיבת עץ חיים בסלוצק, באחת הפעמים, כאשר ששוחחו על כך, פנה לפתע מרן הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצוק"ל לתלמידו הדגול, ושאלו, ר' אריה, אמור לי, היכן אכלת בעת שלמדת בישיבתי בסלוצק? והוא עונהו, רבי, רגיל הייתי בשבתות לאכול אצל פלוני ואלמוני, ואכן באותם הימים טרם היו פנימיות בישיבות, ולפיכך בני הישיבה היו מפוזרים בבתי אנשי העיירה, ובנדבנותם, סמוכים היו על שולחנם, בהם סעדו 'ימים' באופן קבוע, מששמע זאת, נרגע מעט, אך לאחר רגע קט, הוסיף ושאל, והיכן אכלת בשאר ימות השבוע האחרים?!.

כאן החל רבי אריה למנות את המשפחות אצלן אכל, ואחר כך השתתק, הוסיף ושאלו רבי איסר זלמן, סיפרת לי היכן אכלת במשך ארבעה ימים בשבוע, אולם לא שמעתי ממך היכן אכלת בימים הנותרים?! שתק רבי אריה ולא ענהו, שוב ושוב הפציר בו רבו שישיב על שאלתו, ואז השיבו, דע רבי, כי בשני הימים הללו לא אכלתי אצל אף משפחה, הבין אז רבו, שפשוט לא בא אוכל לפיו באותם ימים, ואותות צער עלו על פניו, משראה ר' אריה לכך, אמר, אין להצטער על כך, הלוא דוקא ימים אלו, בהם לא בא אוכל לפי, היו הימים החביבים עלי ביותר, בהם הלימוד הי' המזון היחידי שהרווה את רעבוני...

את המשך הסיפור, תיאר בנו הגאון רבי שמחה שלמה לוין זצ"ל, 'בשעת לילה מאוחרת עלה כבר אבא על יצועו, אך לפתע נשמעו נקישות מבוהלות בדלת הבית, בני הבית פתחו את הדלת במהירות, מה מאד נדהמו לראות את הרבנית בילא הינדא, אשת מרן הגרא"ז, עומדת בוכיה ונרגשת, באומרה, אנא, רחמו עלינו מאז שבעלי שוחח עם ר' אריה, אין לו מנוחה, וזקוקה אני לעזרה, מה אירע למורי ורבי?! שאל רבי אריה בחרדה, והיא משיבתו, הרב אינו יכול להירגע, זאת, יען התברר לו שבעת שלמדת בישיבתו, היו ימים אחדים בשבוע בהם לא בא אוכל לפיך... ימים בהם רעבת ללחם, ביקשה היא ממנו שילך לביתה וינסה להרגיע את הרב, ואכן נכנס הוא לבית רבו ומצאו נרגש ונסער, תוך שהוא צועד ומתהלך בחדרו אנה ואנה דומע בדמעות שליש, משהבחין בתלמידו האהוב, קרא לעברו, ר' אריה איני מוצא מרגוע לנפשי, שלוש שנים למדת בישיבתי בסלוצק, ואני לא ידעתי כי יומיים בשבוע לא בא אוכל לפיך, והרי עלי היתה מוטלת החובה לדעת זאת, מה אעשה בעת פקודה, מה אענה כאשר אשאל בבית דין של מעלה, כיצד הנחתי לך לרעוב, גם אם מילאת עצמך באותן הוויות מקודשות, אוי לי ואבוי לנפשי, ר' אריה ניסה בתחילה, לבקש את מחילתו על כך שלא עדכן בכך. אך מרן הגרא"ז לא נרגע כלל, ומיאן להתנחם עד כי ר' אריה הבטיחו מפורשות כי סולח הוא לו על כך בלב שלם'... מסיפור זה לומדים אנו לא רק על גדלות שני האישים בבין אדם לחבירו, אלא כמה גדול היה רבי אריה ביגיעתו והתמדתו המופלגת, עד כדי שמילא כריסו בתורה במקום מאכל להשביעו בימים קבועים בימי השבוע בסלוצק.

לאחר שעלה רבי אריה לארץ הקודש, ירושלים היתה אז עם פצעים עמוסים בסבל, עת חלוף עליה מלחמת העולם השנייה, ואם לא די בהשלכות הראשונה, התווספו עליה מאבקים אידיאולוגים למכביר, פנימיים וחיצוניים, לצד רעב, מגפות מוות, ומחלות ארורות וחשוכות מרפא, כל סדרי החיים בירושלים התנהלו במרירות עייפה, אולם בין משעוליה וסמטאותיה התהלכו בעוני ובמחסור, גאוני תורה שהעולם התורני חרד לשמעם, ללא משלוח יד ומשענת פרנסה, רעיונות לאומיים נלחשו במקומות הלא נכונים וספסלי בתי המדרש התרוקנו לבלתי יושב, דם צעיר נשפך, הרוחות תססו, ובתי הכלא נמלאו עד תום בנפשות יהודיות נבוכות,  כאן הופיע במלוא הדרו הצדיק רבי אריה לוין זצ"ל, את השיממון הרוחני, והעדר התקווה, מילא ר' אריה בחמימות ובלבביות קוסמת, אמנם, עד אחרית ימיו הצטער, שאהבת התורה שפיעמה בקרבו בעוז, נמנעה מביטויה באופן מושלם עקב משאה של ירושלים, פעם בעת שתינה את יסורי מצפונו בפני מחותנו אחרון המקובלים, בעל ה'לשם שבו ואחלמה' זצוק"ל, אמר לו, רבי אריה 'לך כי לכך נוצרת! המשך בכוחך זה והושעת את ישראל'.

רבי אריה לא יכול היה לראות יהודים סובלים ולעמוד מנגד, נפשו לא עמדה לו לשאת להיותם של כארבעים נופלים הי"ד, המוטלים בחדר הנפטרים של 'ביקור חולים' ללא שמירה, ומשכך, בין ממטרי הפגזים ושריקות צלפי הירדנים, צעד הוא עם נכדתו הקטנה הרבנית קנייבסקי ע"ה, בעודו מלמדה לומר בקול פסוק אחר פסוק מ'שיר של פגעים' ולדעת בברור כי לכל כדור יש כתובת, ובוודאי ששלוחי מצווה אינם הכתובת... הוא גם לא יכל לשאת את העובדה המרה, כי בבית החולים למצורעים, מצויים חולים יהודים, השוכבים עריריים, ומצפים למותם, הוא הפך לקרוב משפחתם, ומשפחתו התרחבה באופן תדיר, לעת זקנותו... כאשר נודע לו כי בבתי כמה מגדולי ישראל נמצאו פינות מאובקות, היה הולך, נכנס בשקט לבית, לא לחדר האורחים לדבר בדברי תורה, אלא לפינות הנידחות, שם שוטף היה את הטעון שטיפה, מכבד את הרצפות וממלא מגירות ריקות, במצרכי אוכל חיוניים...

אך את האמת הפנימית שלו לא יוכל איש להסתיר. ביום הגיע מרן הרב מבריסק זצוק"ל לירושלים, עולם התורה כולו חרד לקראתו, בוקר וערב הגיעו לביתו גאוני עולם עם הררי קושיות ואיבעיות בעומק הלמדנות, אחרים באו לחלוק כבוד לתורה, היו שבאו רק לראות את גאון ישראל, אחר הצלחתו להימלט מוילנא הבוערת, אולם בין הבאים נדחק גם ר' אריה, ביקש הוא לחלוק כבוד לתורה, לדאוג לביצים ולירקות טריים, וללחם וחלב לארוחת ערב, אחר כך התברר, כי מרן הרב מבריסק היה ביומו הראשון בארץ בתענית כפויה... אך הוא היה היחיד שלא הסתפק במזון הרוחני ובגאונות של הגאון שעלה מוילנא, אלא דאג בראשונה, למזונותיו הגשמיים, לאחר מעשה התברר שאילולי מצרכיו של ר' אריה, היה עליו להסתפק במזון רוחני שהכבירו עליו מעריציו...

ואכן נכדו הרב אריה לוין שליט"א הנושא בגאון את שמו, ממשיך בפועלו ובהליכות הסב הדגול, מסירת שיעורי תורה והרצאות, פעילויות במגוון נושאים, הן אקטואליים, הנוגעים לכובד השעה, והן בפן ההלכתי, לצד ייסוד קהילות חדשות עבור עולי צרפת ואיטליה אשר עלו לארץ באלפיהם, ובשנים האחרונות מהווים חלק נכבד מחיי הדת בעיר, זר לא ישכיל להבין זאת, כאשר תל אביב משנה אט אט לצביונה, ומשתנים פניה באופן דרסטי ומשמעותי, כאשר אזורים שנחשבו במשך שנים לסמלי הבוהמה, אתוסים של קהיליית המשחק והתיאטרון, סמלי הישראליות בתפארתה, החליפו את פניהם, ובמקומות אלו נשמעים עתה בעוז קולות הקדיש והתפילה, ואין הדברים אמורים חלילה בחוזק ובכפייה, אלא בחיוך ובאהבה, בקירוב לבבות ובחדווה, בחיבור חלקים וגוונים של כלל האוכלוסיות השונות בעיר, כתלי בתי הכנסת עמוסים כל ימות השנה ובמיוחד בימים הנוראים, עד לאפס מקום, במיטב בניה ויקיריה של תל אביב, ידוענים ואנשי במה יחד עם עיתונאים ואישי ציבור, שכם אל שכם בבתי הכנסיות, לכל זה ולרבות נוספות נושא באחריות הרב אריה לוין.

בכל שנה בעשור האחרון, עת בא על קיצו חג הסוכות מגיע חג שמחת תורה ותופס את מקומו, נחגג הוא על ידי המונים של חוגגים, צעירים וצעירות מכל הגילאים, מעגלים של רוקדים, הצועדים שלובי זרועות, שמחים ומפזזים מסביב לספרי התורה בשמחה ובלהט, כך מתקדמים הם בתהלוכה רבתי ברחובות העיר הראשיים, מספרם של החוגגים עולה משעה לשעה, תושבי הבנינים הסמוכים יורדים אף הם ומצטרפים בהמוניהם לשמחה, שמחת התורה, אפילו יושבי הפאבים והמועדונים, אלו הממוקמים במסלול התהלוכה, נוטשים המה להבלים וההוללות ומצטרפים לחוות מקסם השמחה...

משטרת ישראל בכוחות מתוגברים מאבטחת את מסע השמחה והרוממות וחוסמת את כל צירי התנועה המרכזיים באזור למשך מעבר התהלוכה, בכל צומת מרכזי עוצרים המוני החוגגים שמספרם מוערך באלפים להקפות ולקבלת עול מלכות שמיים, פלא הוא, לראות אנשים המגדירים עצמם כאתאיסטים וכחסרי דת במוצהר שואגים בפה מלא "ה' הוא האלוקים" כל זאת, ממחיש את עוצמת החוויה והמעמד...   

ולמעשה מיטיב הרב אריה לוין, ליישם את הנתיב שהתווה סבו, לקרב כל יהודי באשר הוא, יען יהודי הינו, תוצאות העמל והיזע ניכרות בשטח, ואין ספק שכאשר מביט הצדיק הירושלמי ר' אריה זצ"ל ממעל ורואה כיצד תל אביב של מטה ותל אביב של מעלה הופכות יחדיו לסימפוניה אחת, בזכותו, מחייך הוא את חיוכו הידוע, החיוך האלמותי, איתו זכה לשמח ולרומם לבבות שבורים דווים ומיוסרים...

מי ייתן ויהיה הצדיק זצ"ל מליץ יושר עלינו ועל עם ישראל כולו להצילנו משוד ושבר, פורענות ואובדן, ר' אריה, אנא, בקש עלינו רחמים, והוא, בחיוכו החם וממיס הלבבות, בקול עורג, אומר הוא, בניי, במילה 'דאגה' כלולים כל האותיות הראשונות באלפא ביתא, כולם מלבד האות ב', זאת משום שהאות ב' מסמלת את הביטחון, האמונה בקב"ה, ובהימצאה, נעדרת כל דאגה.

בחדרי חרדים