עמית סגל: בלי לשים לב אנחנו מתכנסים לקצב של שני ימי עדות בשבוע במקום שלושה.
הלוחם שיצא מעזה: "לא עניין של נקמה, זו אמונה בצדקת הדרך"
חייל מילואים שיצא זה עתה מעזה פרסם פוסט מרגש על ימי הלחימה הקשים, על נפילת ופציעת חבריו, על חיפוש אחר החטופים ובכירי חמאס במנהרות. תם ולא נשלם
חיילי מילואים חטיבה 55 צנחנים בתוך עזה צילום: באדיבות המצלם
"לאחר שבועות ארוכים של לחימה בעזה, יצאתי יחד עם שאר החטיבה למנוחה, עדיין לא יודעים מה יהיה הלאה, בינתיים ננוח ונראה מה צופן לנו העתיד" כך פותח חייל מילואים את הפוסט המרגש שלו על הלחימה בעזה.
החייל חמי טרכטנברג מספר על הגעתו ליחידה: "לקראת סיום השירות הסדיר התחלתי ללמוד באוניברסיטה לתואר, ואחרי תקופה קצרה פרצה המלחמה, והכל היה מהר מאד. השתחררתי משרות סדיר, נלחמתי להצטרף לחטיבת המילואים של הצנחנים, ותוך שבוע הייתי בתוך עזה, יחד עם צוות חדש בחטיבה 55 צנחנים במילואים, אנשים כפול מגילי, הם קיבלו אותי בזרועות פתוחות, היה קצת שונה פתאום להיות עם אנשים שנושקים לגיל 50, כי גם אם טיפה קשה ואני רואה אבא לחיילים מטפס ורץ, אז אני מקבל כוח לא רגיל, אם הוא יכול בטח אני יכול. הייתי כמו אח קטן שלהם".
על הלחימה הוא סיפר: "היתה לחימה אינטנסיבית ופשיטות אין סופיות, הדלקת נרות חנוכה בתוך עזה הרגיש כמו החשמונאים של נס חנוכה, היינו במנהרות שהיו שם חטופים, כולל בכירי חמאס שנמלטו יחד עם חטופים, פעלנו יחד עם היחידות הכי טובות כדי למצוא את החטופים, לצערי חיילים נפלו בקרבות והיו כאלה שנפצעו".
על חבריו שנפלו סיפר: "לא הפסקתי לחשוב על חברי היקר מהסדיר, בנימין לב הי"ד שנפל ב-7 באוקטובר בעוטף עזה כשהוא נלחם להציל חיי אזרחים. הרבה שאלו אותי למה נלחמתי להיכנס לעזה "עשית מספיק, למה לסכן את עצמך? שאלו אותי", אמרתי לכולם שהמראות של המשפחות שנטבחו ונרצחו ועברו התעללות נוראית בשידור חי על ידי מחבלי חמאס, לא הותירו בי ספק שאני חייב להצטרף למערכה, לא כדי לנקום, זה לא עניין של נקמה, זה עניין של אמונה בצדקת הדרך, הצדק איתנו, ולכן נלחמנו בחזרה עם כל הלב, אפילו שלא הייתי בדרום ביום הנורא מכל, עדיין לא הפסקתי לחשוב אילו ומה ואיך הייתי מתנהל אם הייתי שם".
הוא סיפר כי הוא נלחם עם אביו של קורבן טרור: "לא שכחנו לרגע את הראל מסעוד הי"ד שנרצח בפיגוע בעלי, אביו גיל נלחם איתי בצוות כתף אל כתף. הוא בן 47. הוא נתן לנו כוח ואמונה להמשיך הלאה".
לסיום כתב: "ואחרונה חביבה אשתי היקרה, חנה לאה, שתמכה בי מהרגע הראשון. היא חששה מאד מהכניסה לעזה, אבל אמרה לי שהיא עומדת לצידי לאורך כל הדרך, ומחכה לראות אותי חזרה עם החטופים, אז לצערי החטופים עדיין שם, עשינו הרבה אבל לא סיימנו את העבודה, אני מקווה שבקרוב נראה את החטופים בבית ואת ראשי חמאס או באזיקים או בתכריכים".
