בחדרי: הגאון רבי זאב וולף שפירא זצ"ל מראשי ישיבת 'בית מאיר' בבני ברק, הסתלק לבית עולמו לאחר שחלה והוא בן 83.
ראש עיריית שדרות ב'ניו יורק טיימס': "חמאס הפך את עירי לעיר רפאים"
ה'ניו יורק טיימס', אחד העיתונים המשפיעים בארצות הברית, פרסם מאמר של ראש עיריית שדרות, אלון דוידי. המאמר מתחיל בתיאור אתגרי תושביה הראשונים של שדרות, תוך שאיפתם לחיים בדו קיום, עמידתם בכל האתגרים, שגשוג והפיכת העיר למוקד משיכה – כל זאת עד ה-7.10
בעקבות מאמר של ראש עיריית עזה בעיתון "הניו יורק טיימס", שבו האשים את ישראל בהריסות ובאובדן בעזה, פנו משרד החוץ, המרכז לשלטון מקומי והקונסוליה הישראלית בניו-יורק לראש עיריית שדרות, אלון דוידי, בהצעה שיכתוב מאמר לעיתון. דוידי נענה להצעה ואתמול המאמר פורסם בעיתון המודפס ובאתר של "הניו יורק טיימס" תחת הכותרת: "חמאס הפך את עירי לעיר רפאים, אבל אנחנו נקום ונתאושש".
לשון המאמר בתרגום:
"עד בוקר ה-7.10 הייתה שדרות סיפור של תקווה והצלחה. פחות משני ק"מ מהגבול עם עזה, היא צמחה שנים אחדות אחרי מלחמת השחרור כמפלט וכבית ליהודים שנמלטו מרדיפה אנטישמית מצפון אפריקה, אתיופיה, ברית המועצות לשעבר ועוד. אני דור שני בישראל להורים שמצאו בשדרות מפלט לאחר שיצאו מאיראן", כתב דוידי.
אנשים אלו בנו עיר שופעת בעושר תרבותי ותעשייתי הפועלת בדיו קיום עם שכניה כולם. האתגרים הרבים והחוויות הקשות עמם התמודדו אלו שבנו את שדרות לא הגדירו אותם. תושבים אלו הקדישו עצמם לבניית עתיד משגשג המושתת על חינוך הדורות הבאים לבוא. המסלול מעולם לא היה קל, בעיקר לאחר נסיגת ישראל מעזה ב 2005, מה שסימן את תחילת מאבקם הבלתי פוסק של תושבי שדרות. מתקפות טילים מבסיסי טרור בעזה הפכו לדבר שבשגרה ולנורמאלי החדש. אזעקות וריצה למקלטים פלשו לימינו ולילותינו. מאז 2004 10 מאזרחי העיר נהרגו מירי זה. ילדי שדרות גדלו באווירה של סכנה מתמדת, דבר שהוביל לטראומה וחרדות.
על אף אתגרים אלו שדרות הפגינה איתנות. לא רק שלא קרסנו תחת האיומים כי אם שגשגנו ופרחנו והפכנו למוקד משיכה לתושבים חדשים ששאבו השראה מעמידותנו. הנסיון שלנו היה גרם חלק מנרטיב רחב יותר של סבל משני צידי הגבול, סבל שמובל בידי ארגון הטרור הרחצני, חמאס. יחד עם תושבי שדרות וסביבתה, הפכו תושבי עזה לשבויים בידי החמאס, מאז עלה לשלטון בעזה ב-2007. למנהיגי התנועה, שחלקם חיו בקטאר או במדינות אחרות, כלל לא היה אכפת שהעוינות שלהם כלפי ישראל גררה קושי כלכלי עצום לאנשיהם בעזה. למרות זאת, ממשלת ישראל ורשויות מקומיות באזור ניסו לסייע לתושבי עזה בכל הזדמנות ביישום מגוון פרויקטים להקלה על סבלם. בתוך כך הוצעו להם הזדמנויות תעסוקה בחקלאות ובתעשייה ואף תכננו אזור תעשייה משותף שלא מומש, כדי לספק תעסוקה לאלפי תושבי רצועת עזה.
הכל השתנה ב-7.10. שום דבר בהיסטוריה שלנו יכול היה להכין אותנו ליום זה, בו חמאס יצא במתקפה חסרת תקדים נגד אוכלוסיית ישראל, רצח 1200 ישראלים ואזרחים זרים באכזריות, ביצע פשעים וחטף 240 אזרחים לעזה.
האזור כולו היה הרוס. ידידי ועמיתי אופיר ליבשטיין, ראש המועצה האזורית שער הנגב, שהובילה את פרויקט אזור התעשייה, נרצח בהגנה על קיבוצו, כפר עזה. שדרות איבדה לפחות 50 בני אדם, כולל שמונה שוטרים מתחנת המשטרה שלנו שמתו באותו יום בניסיון להגן על עירנו. בזמן שישראל נלחמה כדי להשיב את השליטה על האזור ובעוד חמאס ממשיך להמטיר רקטות על שדרות עמדה בפני ובפני העיירה החלטה בלתי אפשרית, לפנות את העיר על 36,000 תושביה.
תוך ימים ספורים פונו מהעיר גברים, נשים וילדים למחסות ברחבי ישראל וכ-6000 תושבים נותרו בעיר, בתוך שקט מייסר, המופר על ידי אזעקות וטילי חמאס.
אני נאלץ כעת, כראש עיר, לעבוד מתוך בית מלון בירושלים ולוודא המשך מתן שירותים ציבוריים חיוניים כמו חינוך, צהרונים ושירותי רווחה לתושבי ב-110 מוקדים ברחבי האומה. דאגנו שילדי שדרות ימשיכו ללמוד תחת ידיהם של המורים המוכרים עליהם ואשר עליהם הם כבר סומכים.
מלבד האתגרים הלוגיסטיים העצומים, המחיר הרגשי של השהות הממושכת מחוץ לעיר ולבית הולך וגדל. הטרגדיה פתחה מחדש את הפצעים של משפחותינו. פצעים של עקירה קולקטיבית ואובדן. והנה שוב, הם נאלצו לצאת מבתיהם רק בגלל היותם יהודים.
שדרות הפכה לעיר רפאים, כאשר רוב העסקים הקטנים נסגרו. עם זאת, כדוגמה לחוסן שלנו, כמה מפעלים ועסקים בשדרות המשיכו לפעול, בייצור מזרונים, חלקי רכב ועוד. יוזמות ההתנדבות והערבות ההדדית איש לרעהו, הם הפגנות עוצמתיות של הכוח, החמלה והאחדות שלנו.
מה שמקיים אותנו בזמנים לא פשוטים אלו, הוא התקווה שאירועי ה-7 באוקטובר היו נקודת מפנה, שהציתה את המודעות העולמית לחובה לשים קץ לסיוט החמאס. כראש עיר, אני מחויב להבטיח את שלומם של תושביי ולא אאפשר להם לשוב למקום בו חוו את הקשה מכל, ללא ערבויות לביטחון בסיסי.
אין להכחיש שהמלחמה הזו הביאה אובדן חיים לשני הצדדים. אנו סומכים על המחויבות של צבא ההגנה לישראל לצמצם למינימום אבדות בקרב אזרחים ולשמור על חיילינו וחטופינו בעזה. אך גם הצבא האתי והמתקדם ביותר אינו יכול להימנע מתוצאות מצערות כאשר הוא מתמודד מול אויב המשתמש באנשיו שלו כמגן אנושי.
העולם חייב להבין שהמאבק של ישראל הוא קיומי, שלא נפסיק עד למיגור איום החמאס. הזיכרון הקולקטיבי של אנשי שדרות כפליטים, השורשים שהם נטעו והבתים שהם בנו הם עדות עוצמתית לקיומנו - אין לנו לאן ללכת. לא פחות חשובה היא המחויבות שלנו לחלץ את 136 החטופים הנמקים בשבי בעזה, ובהם מישל ניסנבאום, תושב העיר, שנחטף בעת שניסה להציל את נכדתו מהטבח שביצע חמאס.
ככל שאנו מתקדמים, אני קורא לעולם להכיר בסבל שלנו ולפעול כדי להבטיח שדבר כזה לעולם לא יקרה שוב. הקהילה שלנו סבלה מאוד, והגיע הזמן להבטיח לנו את הביטחון הבסיסי שמגיע לכל אדם.
הבה נקיים את החלומות של הפליטים שבנו את שדרות, לחיות בטוח בבתיהם ולבנות חיים טובים ובטוחים יותר לעצמם ולילדיהם. אנו מקווים כך גם לעזתים, שגם הם חייבים להכיר בכך שתושבי שדרות לא יקרסו תחת המצוקה. קונפליקטים מסתיימים ברגע שכולנו מכירים באנושיות זה של זה ושואפים לקיים אותה, סיכם.