ניר דבורי: בתום הערכת מצב בפיקוד העורף, הוחלט כי הערב בשעה 18:00 יתעדכנו הנחיות ההתגוננות של פיקוד העורף: איזורי ההנחיה קו העימות, גולן צפון, וגולן דרום (ביישובים קצרין וקדמת-צבי) יעברו ממדרג פעילות חלקית למדרג פעילות מצומצמת.
מסכת חיים מייסרת: הרב יהודה זריל ז"ל הותיר 3 יתומים קטנים
"אסור שהם יישארו בלי משענת. הם חייבים את תמיכתנו" • מכריו של הרב יהודה זריל ז"ל קוראים לעזרה וסיוע
הרב זריל ז"ל צילום: באדיבות המצלם
זה היה לפני פחות משנה וחצי. קולות תפילת ראש השנה השתפכו בחלל, ועל כסא גלגלים יושב לו אברך צעיר. הוא אבא ל-3 פיצקאלך. אף אחד לא מבין מה קרה לו. אין לו גבס, והוא אפילו מתאמץ וקם ממקומו לתפילת העמידה ולתקיעות. צעיר, צוציק, בן 24 הוא היה אז בסך הכל.
תורמים עכשיו למשפחתו של יהודה - כאן>>
והקולות מתנגנים בבית המדרש: מי יחיה ומי ימות. מי בקיצו, ומי לא בקיצו. אבל ר' יהודה זריל לא חשב לרגע אחד שמדובר בו. הרי הרופא אמר שזה רק חיידק שיושב על איזה עצב, שמפריע לרגליים לפעול כרגיל... עניין של זמן...
ומי חשב שזה עניין של זמן - עד שהוא יסתלק מהעולם - - -
חצי שנה מייסרת, של מורדות תלולות במצבו, חצי שנת ייסורי גוף ונפש ורק אז, אחרי שגופו שותק למחצה, הגיעה הבשורה המרה: גידול ענק ש'יושב' על גזע המוח.
וזה בר טיפול? שאלו ההורים, שאלו האחים והאחיות, ושאלו כולם, אפילו בלי לדעת מה בדיוק הם שואלים, ורק דאגה פיעמה בליבם.
והמצב רק הלך והידרדר, בלי שתהיה שום יכולת להקל עליו.
שנה וחצי של דעה צלולה וחדה כתער, נשמה גבוהה שמתייסרת בעודה כלואה בגוף שהולך ומאבד עוד ועוד יכולות.
והיום, כשהוא רק בן 26, באה מסכת הייסורים של ר' יהודה - הצעיר והיקר, האברך החייכן שתמיד שימח אנשים בחתונות ובאירועים - אל קיצה המחריד.
ומיד החלה מסכת אחרת. רחלי בת השש כבר לא יודעת מה מותר לשאול בלי שאמא תבכה. היא הבינה כל הזמן שאבא חולה. שאמא צריכה לנסוע לאבא והם יישארו עם סבא וסבתא. היא חלמה כל הזמן מתי הוא יחזור. וזהו. הוא לא פה. היא מציירת לו ציור, אבל סבא כבר לא לוקח את הציור לאבא, לבית-חולים. כי אין למי להראות אותו יותר...
ויענקי בן השלש וחצי, שאבא האוהב כל-כך לא זכה להכניס לחיידר, בקושי מבין מה מתרחש.
ומה תאמר מלי בת השנתיים שמלהגת מילים - - - מה הפצפונת הזו תזכור מאהבתו הענקית של אביה? לאלו חיים היא עתידה להתגלגל? היא לעולם לא תדע למי עליה להתגעגע!
זו היא מסכת חייו של יהודה זריל, אברך משי בן 26, שהשאיר אחריו את רחלי בת השש, יענקי בן השלש וחצי ומלי התינוקת, בת השנתיים.
השאלה היחידה שהטרידה את מנוחתו של יהודה, בעודו מתגלגל בין אשפוז לאשפוז בטיפול נמרץ - מבית החולים לבית הוריו, ומשם שוב לאשפוז ארוך ואינסופי - הייתה רק זו: מה יהיה עם הילדים שלי? מה יגדל את יענקי? מי יעשה לו חלאק'ה?
במירון הוא לא היה איתו. בדרך מאם-אר-איי שאליו הובהל בתל השומר, התארגנו חברים ומכרים וערכו מסיבה ספונטנית, כשהוא על כסא גלגלים, משותק ברוב חלקי גופו. ורק החיוך שלו סיפר, שאהבתו הגדולה, יענקי שלו, נמצא על ברכיו ברגע השיא היחיד שיוכל להעניק לו בחייו...
בבר מצווה שלו, בחתונה, בהולדת ילדיו, בכל הצמתים הללו יענקי יהיה לבד. וגם רחלי בת השש. ומלי בת השנתיים.
ויהודה, שהיה צלול עד הרגע האחרון, אך לא יכול היה להתבטא במילים, מסמן ומרמז ללא הרף: איפה הם? למה איני רואה אותם מספיק? מה איתם? מי דואג להם?
דווקא יהודה, שהתייסר בדומיה בלי לשאול מדוע קרה לו מה שקרה, לא הפסיק לשאול. לא הפסיק לעורר. להזכיר. כי כל חייו היה כה מסור אליהם ורק ביקש לעשות להם את החיים יפים יותר.
אלמנתו הטרייה, שטיפלה בו במסירות, ניסתה להרגיע אותו. אבל היא ידעה היטב את האמת המרה. קשה לה. וקשה לילדים. ואם הנורא מכל יקרה... אוי... היא לא רצתה לחשוב על כך - - -
זו לא דרכה של המשפחה. ההורים משני הצדדים, כולם אנשים מכובדים שמתאמצים להביא פת לחם לביתם מדי חודש. אבל כעת הם אחרי שנה וחצי של אחזקתה המלאה של משפחתו הרכה של יהודה, ומעתה יהיה עליהם לשאת את המשא הזה הלאה. יום אחר יום, שבת אחר שבת, חודש אחר חודש.
אסור שהם יישארו בלי משענת. הם חייבים את תמיכתנו. רק אנחנו, יחד, נוכל לתת ליענקי ולמלי, לרחלי ולאמא שלה, האלמנה הצעירה, עוגן כלכלי שיאפשר לה לחיות ולכלכל את הילדים שיהודה כה אהב!
