המשרד להגנת הסביבה ומשרד הבריאות מתריעים: משעות הצוהריים צפוי זיהום אוויר גבוה עד גבוה מאוד בנגב והערבה. ממליצים לאוכלוסיות רגישות - בהם חולי לב, חולי ריאות, קשישים, ילדים ונשים הרות - להימנע מפעילות גופנית מאומצת בחוץ. לאוכלוסייה הרגילה מומלץ לצמצם פעילות.
המשוחררת משבי חמאס משחזרת: "חשבנו שאולי מקריבים אותנו"
"התברר שחלק מהשובים שלנו נכחו בפשיטה על הבית שלנו. היה דיכוי רגשי לאורך התקופה שלנו שם - נלקח החופש, היו הפסקות גדולות בין ארוחות ולפעמים חשנו רעב". משחזרת חן אלמוג גולדשטיין שחזרה לפני שבועיים משבי החמאס יחד עם שלושת ילדיה | היא הוסיפה: "בחודש וחצי הראשונים, היינו בדירה מרכזית שהיה בה קו טלפון" | בעלה ובתה הבכורה נרצחו בדירתם בכפר עזה
שחרור חטופים משבי החמאס צילום: פלאש 90
כשבועיים לאחר שחזרה משבי חמאס, חן גולדשטיין-אלמוג, ששכלה את בעלה ובתה הבכורה, סיפרה לראשונה, בריאיון לכאן רשת ב', על השהות ברצועה עם ילדיה אגם, גל וטל.
חן שחזרה את רגע החטיפה, וסיפרה כי היא וילדיה הבינו במהרה שאבי המשפחה נדב הי"ד, כמו גם בתם הבכורה ים הי"ד - נרצחו בביתם בכפר עזה: "חלק מאתנו הפנו את הגב (אל נדב), אבל כולנו עברנו לידו כשהוא נשאר שם. הבנו את זה כבר שם, בדרך (לרצועה) - כשלקחו אותנו אמרתי לילדים: 'ים כבר בטוח לא איתנו'. ונדב גם, זה היה ירי מטווח אפס לחזה. מסתבר שהם היו שם, בבית, עוד כמה ימים עד שהיה אפשר בכלל להגיע ולחלץ אותם".
"היינו כל הזמן ביחד", סיפרה על תקופת השבי. "התברר שחלק מהשובים שלנו נכחו בפשיטה על הבית שלנו. היה דיכוי רגשי לאורך התקופה שלנו שם - נלקח החופש, היו הפסקות גדולות בין ארוחות ולפעמים חשנו רעב".
"בחודש וחצי הראשונים, היינו בדירה מרכזית שהיה בה קו טלפון", שחזרה. "אחר כך היה אובדן שליטה כלשהו - הרגשנו שגם הם חסרי אונים. ההתקפות הלכו וגברו כל כך עד שדירות שהיינו בהן חטפו הדף, והתחילה העברה יותר אינטנסיבית ממקום למקום".
"באחד הימים בשבי, עוד בדירה הראשונה שהגענו אליה, משהו לא נראה להם (למחבלים) באופן שבו אני מסתובבת או חופשייה - והם איימו שאולי יאזקו אותי, אבל זה לא קרה", סיפרה. "זאת הייתה הפעם היחידה שאיימו עליי בדבר כזה".
"הילדים הפתיעו אותי בקור הרוח שלהם ביום החטיפה, ובביטחון שלהם במהלך התקופה בשבי", הוסיפה חן לספר. "הם דיברו עם השובים שלנו בעברית בביטחון רב, ולמדו הרבה מילים בערבית לאורך התקופה. הם כתבו וציירו המון - עד שהצטברו הרבה חומרים שהם (מחבלי חמאס) אמרו שיביאו לנו, אבל לא הביאו".
"השחרור שלנו ארך יומיים-שלושה, במהלכם אמרו לנו: 'היום אתם מופיעים ברשימה' - וזה לא קרה", סיפרה על הימים המתוחים. "גם הבנות שהיו איתנו מאוד שמחו איתנו, אבל הכול היה בערבון מוגבל. עד הרגע שבו באמת יצאנו, לא רצינו לשמוח - כדי לא להתאכזב. נחלנו המון אכזבות לאורך השהות שלנו שם. הבנות שהיו איתנו ציידו אותנו בהרבה מסרים למשפחות שלהן, ואני בטוחה שהן היו ברגשות קשים שהן עוד נשארות. חנוכה הגיע והן עוד לא כאן, זה מייאש, מתסכל ומכעיס".
"חייבים לעשות הכול כדי להוציא אותם", אמרה על החטופים שנותרו בשבי. "את הנשים, את הנשים הפצועות, את החיילות, את הבנים האזרחים, החיילים, המבוגרים - חייבים להוציא את כולם, שהם לא ישברו שם. הם בסכנה יום-יומית וזקוקים לטיפול רפואי ונפשי - חלקם בדחיפות".
"קרה פה דבר שלא קרה אף פעם", שיתפה. "חשבנו שישראל לא תירה ירייה - שקודם כל מוציאים אותנו. ככל שעברו הימים, הבנו שזה הסתבך. כשתקיפות חיל האוויר הפכו מטורפות, התחלנו לחשוב שאולי מקריבים אותנו כדי להחזיר את השקט לעוטף".
"אני עוד מעכלת, אני ב'כאן ועכשיו' עם הרבה מחשבות על מה שעברנו, ועל מי שנשאר שם", הוסיפה. "חשבנו שהחטופות שנשארו שם יבואו יום או יומיים אחרינו. אנחנו מנסים לחבר משהו מחדש מכל השברים של חיינו, אבל עם הרבה מחשבות על הבנות שנשארו שם. עברו שבועיים והן עוד שם".
