החייל התחנן לרופא: "שמור על הרגל שלי בשביל לשבור כוס בחופה"

ד"ר יורם קליין, מנהל היחידה לטראומה וכירורגיה קריטית בבית החולים שיבא, עמל לילות כימים מפרוץ המלחמה על מלאכת הטיפול בפצועים הרבים שפקדו את מסדרונות בית החולים. בשיחתו עם בן כספית וינון מגל ב-103FM, סיפר על המראות הקשים מבוקר השבת ב-7 לאוקטובר.

"אני סוס זקן. החייל הראשון שטיפלתי בו בתור מתמחה היה משהו כמו ב-10 בינואר 1994. עברתי הרבה קונפליקטים צבאיים, ברובם לבשתי מדים אחרים. זו החוויה הרגשית הכי חזקה שהייתה לי. אני מסתובב כל הזמן עם גוש בגרון. המלחמה הזאת יותר קשה מכל אחת אחרת. אני מנסה לנתח את זה ואני חושב שיש כמה סיבות, קודם כל, השבר הלאומי, אובדן האמון, החשש לגורל המדינה", אמר.

לדבריו, "היה משהו דומה כל פעם בפיגועים הגדולים באינתיפאדה השנייה, אבל אז זה היה שיא כזה וזה היה יורד לפחות לשבוע עד קו 18 הבא שהיה מתפוצץ. עכשיו זה ממש חרדה לעתיד של המדינה שהחרדה הולכת ושוככת. יש לי בצבא שתי חיילות, אחת במילואים, אחת בסדיר, הן לא בסכנה, הבן שלי מתגייס בעוד שבועיים, כל הילדים שלי איבדו חברים שהתגייסו פשוט יותר מוקדם. אני מזהה את התבנית של השיחה עם הילדים שלי. רגשית, קשה לי מאוד מאוד. אני מסתובב עם גוש בגרון כל הזמן ומדי פעם זה מתפרק".

"אני מוכרח להגיד, ב-10/7 באוקטובר הרגשתי כמו מנתח במלחמת האזרחים האמריקנית, המון קטיעות", סיפר, והוסיף: "אנחנו כבר הרבה זמן במקצוע, אבל לנהל את השיחה עם המשפחה... היה לי מקרה של לוחם עז נפש שהמשפט הראשון שהוא אמר לנו זה 'זו הרגל שאני רוצה לשבור איתה את הכוס בחופה, תשמור לי על הרגל' ולא הצלחנו לשמור לו על הרגל. באיזשהו שלב יש שאלה של מה קודם למה, חיים או רגל, ואז זו יציאה למשפחה ולהגיד 'הוא חי והוא יציב אבל נאלצנו לקטוע לו את הרגל' זה עול רגשי עצום וזה פרומיל ממה שעובר עליהם. אבל מבחינה מקצועית, המלחמה הזאת הביאה כמה אתגרים, במיוחד 7 באוקטובר".

מאיזו שעה הבנת שאנחנו בתוך קטסטרופה משוגעת?

"אחד התרחישים זה ש'החולדות' (המחבלים), אני קורא להם, כי הם יצורים שחיים במנהרות ומפיצים מוות, יתגברו על כיפת הברזל ואני הייתי בטוח שהולכים ליפול טילים בתל אביב וברמת גן ולכן הגעתי לבית החולים להתחיל לארגן כי הייתי בטוח שזה יהיה המתאר שנתמודד איתו. אני זוכר את הסרטון הראשון של הטויוטה בשדרות, שעוברת אותה ניידת משטרה. בת זוגי היא בכירה במשטרה ואני גם תקשרתי איתה, ואמרתי לכולם 'זה פייק'. לא יכול להיות שניידת עברה אותה ונסעה. זה לא סביר. הייתי בטוח שזה פייק".

במשך שעות סירבתי להאמין שהדבר הזה קרה ואז התחילו להגיע עוד ועוד ידיעות ואז קריאה לתגבור מברזילי. ב-12 שעות הראשונות קלטנו כמעט 100 פצועים, וחלקם הגדול קשים. כשאתה בתוך העשייה הזאת אתה פחות חושב על המסביב אבל אחר כך בא הלילה, הזרם יורד והמחשבות קשות מאוד. רגשית, לא היה לי שום דבר דומה לזה אפילו", הדגיש.

כשנאבקים על חייו של לוחם על שולחן הניתוחים ומפסידים את המאבק, זה יותר קשה מאשר סתם ניתוח של יהודי בן 70 שגם ככה לא היה כזה צעיר? המלחמה משנה את דפוס ההפעלה שלך כרופא?

"כן. מי שיגיד לא, משקר. זה נורא לאבד כל אחד. עזוב מלחמה, מי שיגיד לי שכשמת לו מישהו בן 16, הוא מרגיש אותו דבר... הוא ישקר. אנחנו בני אדם, עובדים לפי אותו קוד הפעלה. במלחמה יש את הפן הלאומי. אותו דבר כמו שהיה בפיגועים, אתה כל הזמן חושב 'מה ההשלכה הלאומית'. יותר ממדינות אחרות, אנחנו חיים כל הזמן במוד מחשבתי לאומי, גם בלי מלחמה. זה כאילו אחד מעל משפחה".