יועץ התקשורת ירח טוקר מגולל בפוסט מרגש מפגש שהתרחש השבת בבית הכנסת בהר שמואל בין ניצול הקיבוץ בכיסופים לבין לוחם מהקהילה שטיהר את הקיבוץ ממחבלים. 

בבית הכנסת שלנו, "בית אהרן", יש את כל הסוגים. מכל הקהילות ומכל הגוונים. אבל תמיד כולנו מרגישים אותו הדבר, לא משנה אם אתה ברסלב'ער, חבדני'ק, ליטאי, חסידי ספרדי או תימני, דתי מסורתי, כולנו משפחה אחת. בחגים ובשבתות רגילות. משפחה שהיא קהילה, בית כנסת שהוא בית.

השבת, המשפחה התרחבה. דוד, אחיינו האהוב של אמנון בן הקהילה, הגיע להתארח אצלו בשבת. דוד הוא תושב כיסופים שבדרום והוא ניצל בניסים מעל הטבע מהאסון שפקד את האזור.

הוא שמע בבוקר פיצוצים וירי חי, ונכנס עם אשתו אל הממ"ד. נעלו את הדלת. עשרות המחבלים עברו בין הבתים, טבחו ופגעו בתושבי הישוב כיסופים, רבים מהם נהרגו ונחטפו כמו בכל יישובי העוטף. אל הבית שלו ניסו גם להיכנס אבל בחסדי השם ובניסים גלויים - לא הצליחו. הכלב המשפחתי, דילן, שהיה איתם בממ"ד כל העת, הבין שיש סכנה ולא נבח במשך שלושה ימים רצופים.

דוד שהה בממ"ד במשך שלושה ימים רצופים. בלי קליטה. בלי כלום. פעם ביום הוא התגנב בשקט ובזחילה למטבח לחטוף מים או משהו לאכול, וחזר לממ"ד. בכל שלושת הימים הוא שמע צרחות, דיבורים בערבית מהחלון, ירי ופיצוצים.

הוא מספר לכולנו שהיו אלה שלושה ימים בהם הוא קרא שוב ושוב יחד עם אשתו את פסוקי "שמע ישראל", שלושה ימים בהם היה מנותק חשמל רשת וסלולר, ולא ידע מה קורה סביבו וחיכה כל רגע לרע מכל. שלושה ימים בהם שכניו מכריו וידידיו הרבים נטבחו ונרצחו הי"ד.

רק אחרי שלושה ימים של מתח חרדה וציפייה אל הרע מכל, הוא שמע קולות בעברית, הציץ מאחד החרכים בחלון וראה חיילים סורקים את הישוב, ויצא אליהם. התברר לו שהוא אוד מוצל מאש.

דוד יהודי חזק. מאמין. הוא הגיע אלינו לישוב להתארח בשבת ומפה ייסע אל חברי הישוב. אבל גם הוא, פעם ראשונה אצלנו, לא האמין עד כמה משפחת עם ישראל, היא משפחה אחת קטנה ונדירה.

בבית הכנסת שלנו מתפלל באופן קבוע פיני, פנחס מנחם, בן למשפחה חסידית מיוחדת ונדירה מוכרת ואהובה בישוב. פיני הוא לוחם קרבי. מאמן ירי. בליל שמחת תורה הוא רקד איתנו עד כלות. שמחת תורה נדירה. בבוקר הוא כבר יצא לדרום. מאז הוא שם. הוא השתחרר לשבת הזאת רק לכמה שעות, ובהן הוא הגיע כמובן אל בית הכנסת. שם פגש את דוד. מתברר שפיני היה בין חברי הכוח הלוחם ששחרר את כיסופים וטיהר את הישוב ממחבלים.

החיבוק בין דוד לפיני, שניים שלא הכירו מעולם, היה החיבוק של עם ישראל כולו.

המארח של דוד, אמנון, הוא עולה חדש מדרום אמריקה. עלה לכאן לפני שנתיים. הוא ביקש לומר כמה מילים אחרי החיבוק המרגש של פיני ודוד. "אני גרתי כל החיים בונצואלה, ברזיל, ארגנטינה, ואני אומר לכם בוודאות, אין אף מקום בעולם בו אנשים ישמעו שיש קרב וטבח באיזה מקום במדינה שלהם, והם מבחירה שלהם, מהרצון החופשי שלהם, ייכנסו לרכב ויסעו לשם להציל אנשים.. להילחם תוך סיכון החיים שלהם עצמם. פיני יצא להציל את דוד, בלי שהכיר אותו, בלי שידע מיהו. אין עוד עם כזה בעולם כולו, זה לא עם, זו משפחה אחת גדולה"..

כשבעל הקורא קרא בספר התורה "קום התהלך בארץ כי לך אתננה" עלה דוד לתורה, ואמר בדמעות את ברכת הגומל ברגש וצמרמורת. "קראתי כמה פעמים שמע ישראל בממ"ד והייתי בטוח שאני הולך לעולמי כמו השכנים והמכרים הרבים שלי בישוב, ואני כאן זוכה לומר "הגומל"..

בעליה הבאה בתורה כשקראנו "ברוך א-ל עליון אשר מיגן צריך בידיך" עלה פיני לתורה, ואמר גם הוא "הגומל". "חילצנו את כיסופים תחת אש בלתי נתפסת. חיילים מהגדוד שלנו נפצעו, ירינו אש תופת כדי להציל את החיים של האחים שלנו. את דוד ומשפחתו, השכנים, בני המשפחה של כולנו"..

כשפיני ודוד עלו לתורה, ואמרו "אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו" אמרנו כולנו אמן בהתרגשות וצמרמורת.

רק עם כזה, שחי חיי נצח וחיי עולם, עם אמונה ומסורת תורה וחיים, יודעים לעמוד זה למען זה, ויידעו לעבור גם יחד כל דבר רע.

יחד, הם עמדו שניהם דוד ופיני, מחובקים, וקראו יחד עם בעל הקורא את הפסוקים הבאים: "ואתנה ברית ביני ובינך.. ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך לאחוזת עולם ויאמר הבט נא השמימה, וספור הכוכבים, אם תוכל לספור אותם, ויאמר לו כה יהיה זרעך, ויאמין בהשם ויחשבה לו צדקה..".

בסיום התפילה ערכנו "קידוש" מאולתר. קראנו יחד את תפילת "נשמת כל חי" להודות להקב"ה על החיים והניסים. ודקות לפני שפיני היה צריך לעזוב בחזרה לחזית, דוד וחברי הקהילה שתו יחד ואמרו כולם בלב אחד ובביטחון גדול, "לחיים".