נמצא ההסבר הביולוגי לקשר בין מתח להתפרצות מחלות מעי דלקתיות

באחרונה, פורסם בכתב העת המדעי Cell מחקר חדש שמעלה כי בעקבות חשיפה למתח ישנה עלייה בהפרשת הורמונים שמעודדים דלקת ומשפעים על תאי מערכת העצבים במעי וגורמים להתלקחויות של המחלה.

נמצא במתח בתקופה האחרונה? נמצא ההסבר הביולוגי לקשר בין מתח להתפרצות מחלות מעי דלקתיות. הורמונים המופרשים במצבים של מתח מתמשך משפיעים ישירות על פעילות המעיים, ואצל חולים במחלת קרוהן או קוליטיס כיבית, הורמונים אלה מעודדים התלקחויות של המחלה והחמרה של התסמינים. ד"ר איל הירש, מומחה לגסטרואנטרולוגיה מהמכון למחלות דרכי העיכול והכבד במרכז הרפואי תל אביב, מסביר על השפעת המחקר החדש על האופן שבו מתמודדים עם מחלות אלה.

המצב הפוליטי במדינה גורם לכולנו לחוש במתח וחרדה יוצאי דופן. עבור חולים במחלות מעי דלקתיות, לצד הדאגה לגבי העתיד, המתח עלול לגרום לבעיות מיידיות וישירות בהרבה, שכוללות התלקחות של המחלה והחמרה של תסמיניה. מחקרים שונים הצביעו על האפשרות שמתח ("עקה") כרוני יכול להגביר את הסיכון להתפתחות של מחלות מעי דלקתיות, לגרום להתלקחויות וגם להחמרה של התסמינים. עתה, מחקר חדש שהתפרסם באחרונה בכתב העת המדעי המוביל Cell, מתאר חלק מהמסלולים הביולוגיים המקשרים בין סטרס להתלקחויות של מחלות מעי דלקתיות (מחלת קרוהן וקוליטיס כיבית).

במעיים נמצא הריכוז הגדול ביותר של עצבים מחוץ למוח ומערכת העצבים המרכזית, ויש רופאים שנוהגים לכנות את מערכת עצבים ענפה זאת בשם "המוח הקטן" (לא לבלבל עם המוח הקטן, או ה"מוחון", שנמצא באחורי המוח עצמו). במחקר החדש, החוקרים, מאוניברסיטת פנסילבניה, הראו שבעכברים שנחשפו לסטרס ישנה עליה בהפרשת הורמונים סטרואידלים שגורמים לעליה בכמות ובפעילות תאי מערכת החיסון באופן שמעודד דלקת ובו זמנית משפיעים על תאי מערכת העצבים במעי וגורמים לשינוי של תנועתיות המעי – שתוצאותיו החמרה בתסמיני המחלה. כאשר חסמו אצל עכברים את פעילות ההורמונים על תאי מערכת החיסון האפקטים מעודדי הדלקת נעלמו. בהמשך הם בחנו נתונים של חולי מחלות מעי דלקתיות והראו עליה בנוכחות ופעילות אותם תאי מערכת החיסון מאפיינים חולים שדיווחו על סטרס מוגבר.

קרוהן וקוליטיס כיבית הן מחלות מעי דלקתיות שככל הנראה נובעות מיחסי גומלין בין נטייה גנטית, גורמים סביבתיים והרכב מסוים של חיידקי מערכת העיכול שגורמים לפעילות לא מאוזנת של מערכת החיסון (מחלות אימוניות) והתפתחות דלקת כרונית במערכת העיכול (אם כי תיתכן גם השפעה על איברים אחרים). המחלות מאופיינות בדלקת במעי, שגורמת בטווח הקצר לכאבי בטן, שלשולים, תכיפות ודחיפות של יציאות, ובטווח הארוך לנזקים מצטברים לדופן של המעי, שעלולים להביא להיצרות של המעי, חסימות וצורך בניתוחים, וגם לסיכון מוגבר להתפתחות של ממאירויות במעיים. בקוליטיס כיבית הפגיעה מערבת תמיד את המעי הגס, כולו או בחלקו, באופן רציף לאורך המעי.

במחלת קרוהן, הפגיעה יכולה להיות בכל מקום במערכת העיכול, והיא מקוטעת - עם מקומות בהם יש דלקת ואחרים בהם הרקמה נותרת בריאה. הדלקת במחלת קרוהן מערבת את כל דופן המעי ויותר שכיחים בה סיבוכים כמו היצרות של המעי או פיסטולות (חיבור בין לולאת המעי לאיבר סמוך). חשוב לציין שההפרדה בין שתי המחלות אינה חד משמעית, וכיום יש רופאים וחוקרים שמסתכלים עליהן יותר כעל ספקטרום מאשר שתי מחלות נפרדות.

כמו מחלות אימוניות רבות, קרוהן וקוליטיס כיבית מתאפיינות בתקופות של התלקחויות ואז הפוגות בהן המחלה לא מורגשת. המחקר החדש מסמן שני מסלולים ביולוגיים שיוכלו לשמש לפיתוח טיפולים תרופתיים חדשים לעצירת ומניעת התלקחויות, אך בעיקר מדגיש את הצורך להתייחס למצב הנפשי של מטופלים הסובלים ממחלות מעי דלקתיות, כדי למנוע התלקחויות של המחלה אצל הסובלים ממנה ולהפחית תסמינים. ואכן, מחקרים שונים הראו כיצד אימוץ של התערבויות לא תרופתיות להורדת סטרס, כמו פעילות גופנית, יוגה וגם, במחקר ישראלי חשוב, מיינדפולנס, מפחיתים את תסמיני המחלה.

אנחנו כרופאים עלולים לעתים קרובות להיות מרוכזים יותר מדי במדדים הביולוגיים ולא לתת חשיבות מספקת למצב הנפשי של המטופלים שלנו. זאת למרות שמחקרים הראו כי בין שליש לרבע מהמטופלים סובלים מתסמיני חרדה או דיכאון, וכרבע סובלים מהפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD) עם חוויות נפשיות משמעותיות ממהלך המחלה והתלקחויות בעבר ותחושה שכל תסמין הוא מבוא להתלקחות חדשה.

מלבד הפחתת הסטרס. יש היום דור חדש של תרופות שמציעות לחולים תקופות ארוכות של הפוגה ושקט נפשי. הטיפול המקובל במחלות מעי דלקתיות נסמך שנים רבות על שימוש בסטרואידים כדי לעצור את ההתלקחויות, ותרופות ותיקות אחרות שמדכאות את פעילות מערכת החיסון כדי לשמור על ההפוגה. אולם שימוש בסטרואידים עלול לגרום לתופעות לוואי משמעותיות, ושימוש בטווח הארוך של התרופות מדכאות מערכת החיסון נקשר לסיכון מוגבר להתפתחות ממאירויות.

ב-20 השנים האחרונות, נכנסו לשימוש תרופות ביולוגיות שמורכבות מנוגדנים שמיועדים לנטרל חלבונים ותאי מערכת חיסון שמעורבים בתהליך הדלקתי במעי. מאחר ומדובר בחלבון גדול שאינו נספג במעי, הן ניתנות בזריקה או בעירוי. ישנן מספר משפחות של תרופות שכאלה, שכל אחת מהן פועלת על חלבון אחר. אלה תרופות עם פרופיל בטיחות טוב יחסית (גם בהריון), והראו יעילות רבה בשמירה על הפוגות לפרקי זמן ארוכים – יעילות שיכולה גם להקל על העומס הנפשי של המטופלים ועל החשש שהמחלה תתלקח מחדש.

הדור החדש ביותר של תרופות נקראות "מולקולות קטנות", מאחר והן אינן חלבונים מורכבים (בשונה מהתרופות הביולוגיות) וניתן לתת אותן דרך הפה. במשפחה זו מספר תרופות שמעכבות מסלולים שונים בתהליך הדלקתי.

מאחר שאין היום מספר רב של מחקרים שבוחנים את היעילות של התרופות הביולוגיות השונות זו מול זו, או "מחקרי ראש בראש" כפי שאלה נקראים, אנחנו בוחרים את התרופות לפי שיקולים שונים, כשהחשובים ביותר בהם הם כמובן הבטיחות והיעילות של כל תרופה – יעילות גם בעצירת ההתלקחויות בטווח הקצר וגם בהשגת הפוגות לטווח ארוך ככל הניתן. ככל שמצטברים יותר נתונים על השימוש בתרופות השונות, ובייחוד נתוני "עולם אמיתי" של השימוש בתרופה מעבר למחקרים הקליניים, כך אנחנו מרגישים יותר בנוח לגבי נתוני הבטיחות והיעילות של כל תרופה. מלבד הבטיחות והיעילות.

שיקולים נוספים הם מהירות הפעולה של התרופה – תוך כמה זמן היא מצליחה להשיג הפוגה – וגם נוחות השימוש בה, מתוך הנחה שנוחות הטיפול תעלה את ההיענות וההתמדה בנטילתו וסיכויי הצלחתו לאורך זמן יעלו.