דפנה ליאל: הכנסת אישרה בקריאה שנייה ושלישית את תוספת התקציב למערכת הביטחון לשנת 2024.
ישראל מתקשה להכריע כנופיה קיקיונית // יחיאל גלאי
מדי מבצע צבאי מול רצועת עזה מתייצבים בכירים במערכת הביטחון, בעבר ובהווה, ומהללים בפאתוס את הדרג הצבאי והמדיני - ונוטעים בנו את התחושה כאילו זו המלחמה האחרונה. אך בחלוף הזמן אנחנו נותרים עם המציאות הקשה שטופחת על פנינו: ישראל, לה הצבא החזק באזור, מתקשה להשיג הכרעה אמיתית מול כנופיה קיקיונית - ואסטרטגיה אין
השר אבי דיכטר צילום: מסך ערוץ 12
"מבצע יוצא מן הכלל" אומר אלוף (במיל') באולפן החדשות. "הג'יהאד האסלאמי יוצא חבול מכף רגל ועד ראש" זורק לחלל האוויר בכיר לשעבר במערכת הביטחון באולפן אחר. אלוף (במיל') נוסף מרהיב עוז ואומר בהתלהבות "פעולה מדויקת שכמותה לא הייתה זה חמישים שנה, מאז מבצע 'אביב נעורים'"; אנחנו מורגלים לריטואל הזה מדי מבצע צבאי מול רצועת עזה. באולפן מתיישבים חנוטים בחליפות מחויטות מיטב הגנרלים לשעבר ומשגרים לתודעה הציבורית בפאתוס תשבחות יוצאת דופן על המבצע האחרון של הצבא. גם הדרג המדיני זוכה לתשבחות, אף שביום-יום חלקם מתנגדים נחרצות למדיניות הממשלה ואף תוקפים אותה.
הדינמיקה הזאת חוזרת על עצמה במחזוריות מתישה כבר שנים רבות. כל מבצע שהתרחש במהלך הכמעט 20 שנה האחרונות זכה לריטואל קבוע: אנשי צבא לשעבר מהללים ואומרים כי אנחנו עדים למבצע יוצא דופן שישנה את המשוואה העגומה מול הרצועה, ישיג הרתעה משמעותית מול ארגוני הטרור ויעניק שקט ארוך טווח לאזרחים בדרום. אך המציאות טופחת על פנינו פעם אחר פעם. ההרתעה אינה מושגת, ולא משנה עד כמה מסעירים פרטי המבצע האחרון, אחרי לא הרבה זמן אנחנו חוזרים לאותו סבב מתיש שמכניס מיליוני אזרחים למקלטים, פוגע במשק ובעיקר גורם לדורות של ילדים לגדול תחת טראומה בלתי נתפסת.
"הגיע הזמן ללכת עם זה עד הסוף. לא ללכת להפסקת אש. אנחנו כבר מתורגלים פה כך שאין לנו בעיה למשוך את זה כמה ימים. העיקר שנצא וידנו על העליונה", נשמע אמש אזרח העיר שדרות אומר לאחד הכתבים של ערוצי הטלוויזיה. המילים הללו, הלחן הזה, מוכרים כל-כך. הרי כל סבב לחימה אנחנו שומעים את אותם הדברים מהאזרחים המסכנים בעוטף. עבורם, בניגוד לתושבי המרכז, מדובר בחיים עצמם ולא רק בפושים או מבזקי חדשות. מפתיע שהם עדיין מאמינים שיגיע שינוי, שיבוא איזה מהלך שובר שוויון שישנה את המשוואה לפיה כל פעם ההסלמה הבאה היא בלתי נמנעת.
אבל בואו נדבר רגע על האויב. מול מי אנחנו נלחמים. המבצעים האחרונים שהתנהלו ברצועה התמקדו בג'יהאד האסלאמי, הארגון השני בחשיבותו ברצועת עזה שנמצא הרחק מאחור, מבחינת יכולות, בהשוואה לארגון הגדול - חמאס שמתפקד דה פקטו כריבון של עזה. ישראל, לה חיל האוויר מהטובים בעולם, יכולות מודיעיניות יוצאות דופן, סופרת הישגים מול כנופיה קיקיונית שמצליחה לעצור לה את המדינה פעם אחר פעם, וכל מה שהדרג המדיני והצבאי מצליחים להשיג מולם מסתכם בטיפונת הרתעה שאולי תחזיק מעט זמן מעמד. נו באמת. זאת התוצאה המקסימלית שיכול להביא לנו הצבא החזק באזור?
ומה המחשבה לטווח ארוך, האם קיימת כזו בכלל במדינת ישראל? הרי הפלסטינים שחיים ברצועת עזה לא ייעלמו פתאום, ומספרם רק ילך ויגדל. האיבה שלהם נגדנו כאן כדי להישאר. מגיל הרך הם מחונכים לשנוא יהודים, כך גם בבתי הספר ובשאר מסגרות החינוך. אם כן מה האסטרטגיה של ישראל מול הבעיה הזאת? להמשיך בסבבים אין קץ? לנסות ולהרוויח כל סבב עוד קצת שקט? לנצח נחייה על חרבנו?
