הציבור החרדי הוכיח במירון: נשמעים להנחיות // משה ויסברג

ככל שנקפו השעות, שלא לומר הדקות, החלום הרחוק שהיה למעטים - בעיקר לאלה שאמונים על ארגון האירוע - הלך והתממש. אפשר לסמן וי. האירוע עבר בהצלחה יוצאת מן הכלל.

לאורך כל יום ההילולא ובימים שקדמו לו, השאלה שהדהדה בכל ריכוזי היהדות החרדית הייתה לא אם זה יקרה, אלא מתי זה יקרה. לכולם היה ברור שזה רק עניין של זמן - אם זה יתרחש בלילה או ביום, כאוס תחבורתי או סתם בחיכוך מנוכר מול לובשי מדים שעלולים להסלים לשבירת כל הכלים. אולם, להפתעת כולם, התחזיות השחורות הפכו לוורודות, וניתן לומר בביטחון שמבצע מירון נחל הצלחה מסחררת.

באותו יום שבו התבשרו המוני בית ישראל כי יום ההילולא באתרא קדישא מירון ינוהל על ידי פרוייקטור חרדי, מאנ"ש, כשעליו ניצב משרד ממשלתי רשמי ושר חרדי, עדיין היו ספקות וחששות האם ניתן יהיה לארגן את ההילולא קדישא בהצלחה כמו בשנים קודמות. למרות התקציבים הגבוהים, רבים תהו האם ניתן יהיה לחדש את ימי ההילולא כקדם.

לאחר שנה שבה נחגגה ההילולא במתכונת מצומצמת עקב המגיפה, ולאחריה אסון נורא שהבהיר שאי-אפשר להמשיך באותו האופן, ולאחר מכן שנה שבה היו שניסו להנדס את חגיגת הקודש באופן מעוות (חלקם עם כוונות טובות), כאילו היה זה טקס ממלכתי המתקיים על הר כזה או אחר, מה שגרר כישלון וקריסה, ניכר היה שהאתגר העומד לפנינו הוא אדיר. השנה היה ברור, תהיה מבחן ליהדות החרדית, לא רק לעתיד הקרוב והרחוק של אתרא קדישא מירון, אלא גם לשימור אופייה הייחודי של ההילולא.

למרות החששות המוקדמים, ההרגשה האישית שלי הייתה כי השנה, בסיעתא דשמיא, הכול יתנהל על הצד היותר טוב. הסיבה לתחושה החלה מיד בבואי למסיבת העיתונאים והשקת מתווה מירון. מה אגיד לכם, את השר מאיר פרוש והפרויקטור יוסי דייטש אני מכיר כבר שנים, פגשתי בהם לא מעט ובהרבה צמתים מרכזיים וקריטיים ליהדות החרדית, אבל לראות אותם בצורה כזו ובאופן הזה היה מפתיע גם עבורי.

שני אנשים הדורי צורה, שבעי קרבות ומערכות, עמדו שם. מעיניהם ניבטה האש, האש הגדולה שבוערת בקרבם - לקיים את השליחות הגורלית שהתגלגלה לפתחם - להבטיח את התנהלותו התקין וצביונו הטהור של יומא דהילולא קדישא ל"ג בעומר, בהר מרום הרים, אתרא קדישא מירון, תשפ"ג.

בנועם שיחם, בפנינו העיתונאים, אלה שחיים את השטח, היה ברור שהם יודעים על מה הם מדברים. ראיתי שהם ממוקדי מטרה, חדורי תחושת שליחות שכמעט אין למעלה ממנה. ויותר מכל היה ניתן לראות כי הם אינם באים להלך בדורסנות על ראשי עם קודש, הם פשוט חלק ממנו, הם רוצים שכולים יהיו מרוצים, שמחים ובטוחים.

אבל איכשהו, גם כשלנגד עיני הכול היה נשמע ונראה הגיוני, מסודר, מוסבר ומוגדר, עדיין קינן בליבי החשש. תכלס' על הנייר או במצגת זה נראה טוב, אבל השאלה הקשה היא מה יגיד השטח. הרי בסוף הוא זה שיקבע. ולא רק, אלא שהחשש הלא קטן הזה, קיבל חיזוק מפיו של יוסי דייטש עצמו, ואצטט: "אנחנו מצידנו עושים את הכול, אבל הכול, מפה זה כבר שייך לציבור המתפללים". באותו הרגע אמרתי לעצמי: "הם כבר מכינים את הקרקע לכישלון וכבר מראש בורחים מהאשמה". אבל לא.

ככל שחלפו הימים לקראת יום ההילולא הוכח שוב ושוב כי מישהו פה בא לעבוד ולא רק לספר שהוא עובד. מערך ההסברה לא הפסיק להפתיע בתוכן מדויק עשיר ומוקפד, של כלל הגורמים, שהביאו לעם ישראל את הבשורה כי השנה אפשר אחרת - ועדיין להישאר עם אותו הדבר, הישן והטוב, בתפילה, בשמחה ובבטחה.

נקודה נוספת, הראויה לציון לשבח בפני עצמה, היא ההתארגנות המופלאה אל מול כל חצרות הקודש והרבנים, שניתן לומר כי זו אחת מן המלאכות הקשות שבמקדש: כל קהילה וקהילה זכתה ליחס המכובד והראוי לה, לשביעות רצונה וכבוד תורתם של מנהיגיה. כשהשר פרוש בעצמו מפקח אישית, שעות על גבי שעות, הן על סידורי האישורים ודרכי ההגעה של והאדמו"רים והרבנים, והן על קביעת השעות ומיקומי ההדלקות, לכבוד התנא האלוקי כבימים ימימה.

ההכנות, העבודות האינטנסיביות, שנערכו בשטח הר מירון וגלילותיו, התקדמו לשם ולתפארת. כשגולת הכותרת הייתה הרחבת מתחמי החוגגים. והאמת, שאני ועוד רבים וטובים תהינו, מה למירון ולשטח 89. איך זה יעבוד. כמו גם הרעיון של תיחום זמני השהות בהר לחמש שעות, עד כמה שהוא נשמע מבורך ונפלא, לא הבנתי איך יישמו אותו. אבל ידעתי וידעו כולם, אין ברירה, אם רוצים לנסות שהכול יתנהל כשורה, זו הדרך הריאלית והמתבקשת. צריך לכל הפחות לנסות.

אך עדיין, שום דבר לא הרגיע את חששותיי ולא הכין להפתעה הגדולה מכל: הציבור הקדוש.

מאות האלפים שזרמו אל ההר, בסדר מופתי, הדהימו אותי כל רגע ורגע מחדש. לראות את רבבות עמך בית ישראל נשמעים להנחיות, וכן, הוא רוצה להיות גם בציון הקדוש, גם בהדלקות, גם בריקודי הקודש וגם במתחמי הכנסת אורחים, אבל הוא גם רוצה לעשות את זה בצורה חלקה ומסודרת ועל טהרת הקודש.

זו הפעם ראשונה בה זכיתי להתהלך על הר מירון, ביום ההילולא, ולהגיד בפה מלא: הר מירון חוזר לימים הטובים, חוזר לתפארתו, גדוש ועמוס בעם ישראל, מלא בשמחה של קדושה כימי קדם, ולא אמר אדם צר לי המקום שאלין, שאתלונן. הבוקר שלח לי אחד מידידי הוותיקים תמונה של בנו, ילד מתוק כבן 8, שעומד על יד הציון הקדוש וממש נוגע בה, כשעל פניו נסוך חיוך מיוחד שאומר: "זכיתי". נדמה לי שתמונה זו מבטאת יותר מהכול את מירון תשפ"ג.

לראות את מתחם הציון הקדוש, נקי מנוכחות משטרתית, לשביעות רצון הקנאים, נאמני הרשב"י ובעצם כולם, כשהוא מאויש על ידי סדרנים חרדים, מחסידי גור ועד אנשי מאה שערים, לבושים כולם באפודים צהובים, ומווסטים בצורה יוצאת דופן את המגיעים לציון. מה אגיד לכם, היה זה מחזה מרנין לב.

הוכח שמה שטוב להילולא בקרעסטיר אצל ר' ישעיהל'ה, המנוהלת כולה על ידי סדרנים חרדים, אפשרי גם בציון הרשב"י, ואפילו בכמות אנושית, גדולה ועצומה ממנה. אם בעבר, לא רבים, ביחס להמונים, חשבו על לנסות להגיע לציון הקדוש, השנה, אין מתפלל אחד שלא זכה להגיע לציון, התפלל, נישק ויצא.

השורות הללו לא באו לחלק קרדיטים, אם כי השר מאיר פרוש והפרויקטור יוסי דייטש (ירושלים הפסידה ראש עיר בולדוזר מ.ו.) וכל הנלווים להם, מארגני ההילולא היראים והחרדים לדבר ה', ראויים לכל עיטורי השבח והתהילה. ואנו כאנשים חרדים יודעים ומכירים, שהכול, הכול, זה קודם כל, סיעתא דשמיא מופלגת ובזכותא דרשב"י. אבל ההרגשה שלי, שחייבים לתת מילה טובה, גם לעוד מישהו.

אומרים שלהצלחה אבות רבים והכישלון הוא יתום. אבל מה לעשות שלאירוע הנוכחי, להצלחה האדירה של ההילולא, באמת אבות רבים. והאבות הם הציבור הקדוש, הם כל עמך בית ישראל, שנשמעו להנחיות ויישמו בשטח את המתווה המבורך, ובכך הם יצרו והביאו להצלחה הנפלאה וההיסטורית לדורות עולם. אשריכם ישראל.

ואמרתם: כה לחי