לפני חמש שנים, ולראשונה בחיי, יצאתי למסע במחנות ההשמדה בפולין. חזרתי משם אדם אחר. כשחזרתי, רשמתי את הטור המצ״ב לסבתי ע״ה, ניצולת האושוויץ וברגן בלזן, תחת הכותרת: סליחה סבתא
- - -
סליחה סבתא

כשנכנסנו אל ביתן הנשים במחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו – משכנו של השטן, כשאנו מוכי הלם, מצונפים בעצמנו, ועינינו זולגות דומעות - עלתה בי מחשבה אחת ויחידה: סליחה סבתא.

בגיל 42, דרכתי בפעם הראשונה בחיי על אדמת פולין הארורה. זה לא שהתעלמתי קודם מזיכרון השואה, אבל אולי דווקא כנכד לניצולי שואה, מעט הדחקתי. חששתי מהתבוננות בזוועה, ומההתמודדות עם מה שהיה מציאות איומה.

סבתי, מרת דבורה ע"ה, ניצולת אושוויץ, לא דיברה הרבה על השואה. חיינו בצילה, ידענו שרוב משפחתה נספתה, שהיא שרדה בנס את אושוויץ וברגן בלזן, אבל בלי הרבה תיאורים. מציאות החרדה בה חיה, שיקפה מסתבר את שעברה.

כילד, אף פעם לא יכולתי לשאת את הדאגה האובססיבית שלך סבתא. שלא אצא לבד החוצה, שלא אשאר לרגע בלי השגחה, שאסיים הכל בצלחת, שאשתה תה עם לימון כל השנה כדי שלא אהיה מצונן. היית הסבתא הכי אוהבת ומסורה, אבל הדאגות היו למעלה מכוחי. פעמים רבות התחמקתי ממך, אולי גם כילד לעגתי בטיפשות לדאגנותך.

כל זה היה עד שדרכו רגליי על האדמה הארורה. כשעמדתי בדיוק במקום בו הופרדת מהורייך באצבעו המנופפת של השטן מנגלה ימ"ש, במקום בו אביך זעק לך - רגע לפני שנלקח לתאי הגזים -"תזכרי שאת יהודייה", במקום בו צפית כנערה צעירה במשפחתך מובלת לגיא ההריגה, שם - בינות לדרגשים הצפופים בביתני הנשים - זה היכה בי: פלא איך סבתא יצאה מפה שפויה.

סבתא היקרה, לא הבנתי אותך. לא חלמתי מה שעברת. אני מתבייש איך לא הייתי קשוב יותר לזוועות שעברת, ולרצון שלך לגונן בכל כוחותייך עלינו - צאצאייך. בבקשה, אני מתחנן, תסלחי לי מלמעלה.

החוויה הזו, היא לא חוויה ביני לבין סבתי. היא חוויה שמשנה מבט על תפקידנו בעולם, על מוסר יהודי, על אחריות חברתית, על הבנת הזולת ועל צלם אנוש. יצאתי משם אדם שונה. לעד!

הכותב הוא משה גלסנר, מגיש המהדורה המרכזית ברדיו 'קול ברמה' ומגיש 'שחור לבן' בערוץ 'כנסת'.