החשש והתפילות ביישוב היהודי מפלישת הנאצים לארץ ישראל

בני היישוב היהודי בארץ ישראל שכבר התגוררו כאן לפני שמונים שנה, בקיץ שנת תש"ב, עדיין זוכרים היטב את "מאתיים ימי החרדה" ואת המושגים שנלוו ל"ימים נוראים" אלו, מושגים שהחרידו את בני היישוב בארץ ישראל שכבר התכוננו במתח עצום לגרוע מכול.

היישוב היהודי לא ידע את נפשו מאימת הצורר רומל, הגנרל הנאצי ששכן לא רחוק מדרום לארץ ישראל ולא הסתיר כלל את כוונותיו. התוכנית שלו הייתה ברורה ופשוטה להחריד: להפעיל את "האוכלוסייה המקומית" במצרים ובארץ ישראל, קרי הערבים, לצורך השמדת יהודי ארץ ישראל, שמנו אז כחצי מיליון נפש.

מתחילת האביב לעומק חודשי הקיץ של שנת תש"ב התקדמו יחידות הצבא הגרמני בפיקודו של הגנרל ארווין רומל בצפון אפריקה, כשמגמת פניהם מזרחה לכיוון תעלת סואץ.

העיתונאי חביב כנען מביא בספרו "200 ימים של חרדה" את עדותו של פאיז ביי אל-אידריסי, שהיה אז קצין בכיר במשטרת המנדט הבריטי, שלפיה תכנן המופתי של ירושלים אמין אל-חוסייני להקים בעמק דותן מחנה השמדה ליהודי ארץ ישראל. התוכנית עלתה במהלך מלחמת העולם השנייה, בשנת 1942 (תש"ב), כאשר התקרב גנרל-פלדמרשל ארווין רומל אל מצרים והיה חשש כבד כי הצבא הנאצי יכבוש את ארץ ישראל. במקביל לפלישה זו תוכננה פלישה לירושלים בראש חיילי הלגיון הערבי. לאחר כיבוש הארץ תכנן אל-חוסייני להקים בעמק דותן, בקרבת שכם, מחנה השמדה ובו משרפות ענקיות דוגמת אושוויץ, שאליהן עמדו להיות מובאים להשמדה יהודי ארץ ישראל וכן יהודים מארצות האסלאם.

עמק דותן, המוכר לנו מסיפור יוסף והשבטים ("וימצאם בדותן"), משתרע בצפון-מערב השומרון והוא העמק הגדול ביותר באזור הרי השומרון. אורכו של העמק כ-10 קילומטרים ורוחבו כ-3 קילומטרים.

החרדה בארץ ישראל הייתה נוראה, וראשי היישוב היהודי היו חלוקים בדעותיהם לגבי דרכי הפעולה והתגובה ההכרחיים, אם כי כולם הבינו שהעתיד לוט בערפל וכי גורלו של היישוב היהודי עתיד להיות שחור משחור אם תימשך סדרת ההצלחות הקרביות של הגנרל רומל.

ידועה "תוכנית המבצר האחרון" שהגו שלטונות המנדט הבריטי, והמשיכו ראשי ההגנה והפלמ"ח, מה שקיבל את התואר "מצדה בכרמל", אולם לא ניכנס לפרטי תוכניות אלו וכינוייהן במסגרת יריעה זו.

בקרב היישוב הישן החרדי שהתרכז בירושלים, בצפת ובטבריה, ובערים ובמושבות החדשות, היו ימים אלו ימי תשובה ותחינה. אם כי ממדי האסון הנורא במזרח אירופה לא נודעו עדיין בעולם (רק בסתיו תש"ג הגיעו לארץ ישראל הידיעות הברורות על מחנות המוות וההשמדה, באותו פרק כינס מרן האמרי אמת עצרת צום ותפילה בבית הכנסת החורבה), עדיין ידעו כולם את האידאולוגיה ואת התוכניות של הצורר הנאצי, שבצירוף עם הפראות והשנאה של בני ישמעאל היוו ביחד תמהיל מר שלא הותיר ספקות באשר לעתיד.

יהודים גדשו את בתי הכנסת, הרבו בתפילה ומעשים טובים, והמתינו לבאות. חסידים ואנשי מעשה, שגדשו את שולחנותיו של הרבי מקרלין, רבי אברהם אלימלך, בביקורו בארץ ישראל חודש לפני פרוץ המלחמה, זכרו את נבואות הזעם שיצאו מפיו בזו אחר זו. הוא דיבר ללא הרף על "העננים השחורים שמכסים את אירופה", אולם בהזדמנות אחת, בהיותו בגליל אחרי תפילה נוראה שארכה שעות ארוכות וסחטה ממנו וממלוויו נחלי דמעות, הפטיר בביטוי מזעזע שכעת, ב"מאתיים ימי החרדה", הייתה רבת משמעות.

"תוך כדי דיבורו קם רבינו מלוא קומתו, כשכולו אפוף חרדה, אמר: אתם בארץ ישראל גם לא תלקקו דבש, אבל בכל זאת ארץ ישראל שונה מכל הארצות. אולם אנו בחוץ לארץ – מי יודע מה יהיה, ומה ייעשה מעם ישראל! וסיים רבינו את דבריו ואמר: יש להרעיש עולמות ולבקש רחמים, וכל אחד יראה לתקן את עצמו עד שירחם ה' עמו".

אכן בארץ ישראל לא ליקקו דבש; בנוסף להתקפות הקטלניות שביצעו מטוסי הקרב של צבאות איטליה ו"וישי" (צרפת) הורגשה המלחמה העולמית בכל פינה, אולם היישוב כולו ניצל בחסדי שמיים. באחד ממאתיים ימי חרדה אלו פנה רב העיר בני ברק אל הרבי הקדוש מהוסיאטין וביקש ממנו שיצטרף לתפילה מיוחדת של גדולי וצדיקי הדור לנוכח המצב הנואש.

הרבי הקדוש מהוסיאטין, רבי ישראל, היה נחשב כאחד מהמיוחדים שבין צדיקי הדור. הוא מהיחידים בעולם שראו את הנולד, וכבר שנים ספורות לפני המלחמה החל להפציר ביהודים לעזוב את אירופה ולעלות לארץ ישראל. הוא אמר כי "מי שיש לו שכל שיברח כעת אפילו בנעלי בית". בשנת תרצ"ז, בגיל 80, עזב את המוני חסידיו ועלה לארץ ישראל. למי שבאו להיפרד ממנו בתחנת הרכבת אמר: "מי שיכול למכור שימכור, ומי שלא יכול למכור, שישאיר הכול ויברח מכאן, כשרק תרמיל על שכמו".

הרבי מהוסיאטין עלה ביום ט"ז תמוז לירושלים, ויחד עם הרבי הקדוש מזוועהיל, רבי שלמה, ועוד כמה יהודים נבחרים, השתטח על ציונו של ה"אור החיים הקדוש" רבי חיים בן עטר למשך זמן מה. אחרי התפילה הרים ראשו מהמצבה ואמר: ראיתי שם הוי"ה מאיר כאן באש. יודע אני שהצורר הנאצי ייכשלו מזימותיו ולארץ ישראל לא יוכל להיכנס.

באותו יום, ט"ז תמוז, הראשון ביולי 1942, פרץ הקרב הנודע באל עלמיין, ובמהלכו הצליח הצבא הבריטי לבלום את התקדמותו של הגנרל רומל לכיוון ארץ ישראל, ו"בהר ציון הייתה פליטה והיה קודש".

צילום: מתוך יוטיוב

והנה תיאור התקופה כפי שסופר על ידי הרב עובדיה יוסף זצ"ל: "ישראל עם קרובו של הקב"ה, כשהם בצרה לא יכול להתעלם מהם, לא יכול. תראו מה היה לנו לפני שבעים שנה, הייתה מלחמה של גרמניה, ימ"ש היטלר כל מקום שהיה כובש, הדבר הראשון היה לוקח את היהודים למשרפות, לאושוויץ. ככה היה הרשע הזה, שונא ישראל מושבע. שלח את הגנרל שלו, 'רומל', קודם היה צריך לעבור דרך מצרים, להילחם עם מצרים. היו יוצאים המטוסים שלו, ומפציצים את מצרים, כדי שייכנעו, שיתנו להם להיכנס. והיה מרחק טיסה של מצרים עד פה, שעה אחת, והיינו בסכנה".

"היינו עוברים בעיר העתיקה, ללכת לפורת יוסף, היו אומרים לנו: 'הא יהודי, עוד מעט נשחט אותך וניקח את כל הממון שלך!'. ככה היו אומרים הערבים ימ"ש, היו מחכים לזה. היינו בצרה גדולה. עליו השלום רבי יעקב עדס, היה מורה שלי, לקח את התלמידים כולם, ירדנו לכותל המערבי, פורת יוסף היא ליד הכותל המערבי, ירד שמה, ועשה סליחות, הוא היה שליח ציבור. איזה בכיות, איזה בכיות, כשהוא בכה כל התלמידים בכו, מי לא יבכה, וכולם יודעים עכשיו היא עת צרה, החרב נגד צוארנו, כולנו בצרה גדולה. יומיים אחרי זה, יומיים, ישתבח שמו הקב"ה, העיר את רוסיה לצאת נגד גרמניה, הכריזה מלחמה, התחילו להפציץ את הגרמנים, אז ראה היטלר הרשע, שלח מברק לרומל, עזוב את הכול, תבוא, יש לנו מלחמה עם רוסיה! ועזב את הכל. הלך לעזאזל, הלך ולא חזר. וניצולנו. ישתבח שמו".

"איזה הצלה, הצלת נפשות, ישתבח שמו, השאיר לנו פליט בארץ ישראל, בארץ ישראל, בירושלים. איך היינו בסכנה, אתם לא יודעים. איזה מצב היינו. הרשע הזה, כל מקום שכבש אותו, הדבר הראשון לקח את היהודים לאושוויץ, לשרוף אותם. והיינו פוחדים מה יהיה איתנו. היינו קומץ מועט, חצי מיליון היו בכל ירושלים (בכל הארץ), כל זה מה שהיה היישוב, עם מה שהיה בצפת בטבריה, חצי מיליון".