עמית סגל: הטוען המשטרתי: התגלו סתירות בין גרסאות החשודים בירי פצצות התאורה. יש להם היסטוריה של חקיקה בעבירות דומות.
צרת רבות: התפיסה הנצחית שלנו // טורה של אפרת ברזל
למה תמיד אנחנו נתפסים לביקורת או לציקצוק המתלונן של שתי דודות בקהל, למה תמיד המחשבה הולכת אל השלילי, אל הדאגה והפחד. ומתי כבר נגמור עם זה // טורה של אפרת ברזל
אילוסטרציה צילום: pexels
יש משהו משותף בין מה שעושות הדאגות בלב האנשים (הן משיחות ביניהן ומשתלטות על האדם כאילו הן בעלות הבית, אינן שומרות על גבולות הגזרה של עצמן, מגדילות מרפסת בלי לחכות לאישורי בניה מהדמות בתוכה הן חיות, משיחות ביניהן מה שמתחשק להן, ועושות בנו כבשלהן).
דאגות זו בריה שתלטנית וחצופה. רכלנית, ומתחפשת, שמראה לנו כל הזמן בעורמה כמה היא כל הזמן, צודקת.
שמתי לב שיש משהו משותף בין הדאגות של כולנו לבין הצרות שלנו, אלה שעושות בנו חצי נחמה.
תיכף מסבירה.
"כיכר הדאגות והצרות" במרכז הנעשה בעירנו האישיותית הייתה עמוסה אצלי לאחרונה בתנועה שחד משמעית החלטתי לשחרר מתוכי.
אני יצור השואף לאיכות חיים.
איכות החיים שאני מתכוונת אליה היא קודם כל תחושה פנימית של רוגע ושלווה, מכל מיני שטויות שאספנו לעצמנו בתיק האוכל הפנימי, זה שלפעמים מוצאים בו קצה קשה של סנדוויץ' ישן עטוף טורקיז של עובש, של תסבוכים שאת כבר ממש יכולה לשחרר מעצמך ולתת מהם למישהי אחרת.
הנחמה שלי הגיעה כששיתפתי חברה בתופעה, והיא התפוצצה מצחוק, ואמרה שהשבוע כיכר העיר הייתה עמוסה גם אצלה.
צרת הרבים הזו של דאגות שמשיחות בלב האנשים סביב תופעה שתיכף ניכנס אליה, נמאסה עלי קומפלט. אני נותנת לה עוד כמה דקות לגסוס בתוך כולנו, פרפורים אחרונים, כי כמו שכתוב על השאלה כששאל המלאך את עשיו "מה שמך", והתשובה שענה לו, "למה זה תשאל לשמי", היא בעצם השם, כי אין לו שם באמת, כי כל פעם הוא נקרא בשם אחר, ברגע שעולים על תופעה ונותנים לה שם, היא כבר הופכת לחצי נחמה. היא מאבדת כח,
כי היא לא באמת קיימת.
היא רק חיה בערוגת הדמיון שעדרנו לה. עומדת ומרקדת לה שם עם כרוב וכרובית ופול אחד מסכן שעומד לו בצד ומתבונן.
כל מי שלא הבין מה כתבתי עד כה, כמוני למשל, מוזמן להיכנס אל המשפט הבא ולהמשיך ברוגע:
כשמבינים תופעה הפוקדת את המוח של עצמנו ומתבוננים עליה מהצד ברגע שהיא מתרחשת בתוכנו, כבר יש הקלה.
כשמבינים שהיא מתרחשת לא רק אצלנו אלא גם אצל כל השכנים המושלמים שלנו, וגם אצל כל בני האדם כמונו, בכלל נהיה קל יותר.
תיאור המקרה:
פרויקט שאת עושה בעבודה, שמחה חשובה שאת עליה עמלה, או מבחן שהתכוננת אליו הרבה, לא משנה, משהו שמאוד רצית שיצליח לך. ועשית.
כולם מריעים לך, נותנים לך מחמאות, מעריכים, רואים, חוץ משתי נשים מעצבנות, מיעוט דל לחלוטין, שנותנות קווץ' של ציקצוק על פועלייך, מעירות הערות, מבקרות, מציעות בעדינות איך להשתפר. שמאל דוחה ימין מקרבת שאת כבר נגעלת.
ואת, משום מה, ולמרות הכל, במקום להודות לבורא עולם על כל מה שנתן לך, נדבקת במחשבות שלך לשתי הנשים האלה שגם ככה את לא מעריכה, שכבר הסבירו לך שהם קנאיות, שכבר מזמן למדת לדפדף, אבל לא. את קמה עם ההערות שלהן בבוקר, נרדמת איתן לישון בלילה, מספרת עליהן הלאה, מעבירה בתוכך נייר קרפ דקיק של מחשבה שאולי הן בעצם צודקות, מאבדת בעבורן את כל המילים הטובות מכל האחרות.
שם התופעה: "הטיה שלילית". ובאנגלית "negative bias"
סיבת התופעה: המוח שלנו נוטה בקלות יתר להיגרר לדאגות ולאזורים שליליים ומפוחדים בקיומנו.
תופעות נלוות: שתי דודות שתוך כדי שאת עושה משהו שאת צריכה עליו בעתיד מחמאות, כל הזמן בתודעה יושבות לך. כאילו אין בעולם אנשים חוץ מהן ומה הן יגידו.
פתרון: אין לי. פסיכולוגיה חיובית, פוזיטיביות כללית, 'מחשבות טובות אי אי אי איייי'. איזון, בגרות והמתנה לגיל שבעים. מחקרים מראים שהאיזון מגיע אז.
בינתיים,
ההבנה ששתי הגרציות המעירות האלה, הן כמו טיפה של דיו כחול כהה, הנמהל בתוך ים מחשבות ורודות, נקיות, ומעריכות, שיש לנו משאר העולם ומתוך עצמנו, דיו, שמאבד תוך כמה שעות את כוחו, כשהוא מתערבב בים הטוב שיש לנו בתוכנו.
זיכרון: כשרציתי לשים כיסוי ראש לפני שנים וזהו, ידעתי שהתורה היא אמת, פחדתי מחברה אחת, ביקורתית, רעה, בגללה התעכבתי, שרק היא לא תראה אותי, ורק לא תעקם לי את האף. המתנתי לי הרבה שאקבל מולה אומץ. בסוף, כמו גדולה, התעטפתי בבנדנה כחולה, בטוחה שבגלל החברה הזו צמח לי עוד שיער לבן מתחת לבנדנה.
היום, איפה היא בכלל המרושעת הזו, אני חושבת שהיא ברחה אחרי הבחירות לברלין, ואני מסתובבת לי כאן עם הראש המכוסה שלי, מיליון ילדים ונכדים שלי, על האדמה של הארץ האהובה שלי. להתראות.
