הטלית שהצילה את החיילים ממוות או נפילה בשבי

ביום כיפור שנת תשל"ג, ה-6 באוקטובר 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים עם התקפת צבאות סוריה ומצרים על ישראל. העיתון "מעריב" דיווח למחרת: "קרבות בלימה כבדים בסיני ובגולן. המצרים לא הצליחו להעביר את השריון הלילה". מלחמה זו הגיעה בהפתעה לישראל, ועתידה לשנות את פניה.

לפני המלחמה הוזרמו חיילים בני ישיבות הסדר רבים למוצבי צה"ל לאורך תעלת סואץ, כדי לעודד את רוחם של חיילי המוצבים, ולארגן להם תפילות ותקיעות שופר. אחד מהם היה יוסף כרמל, לימים ראש כולל ארץ חמדה. בשנה שעברה גלל את סיפורו המרתק, לכבוד יום הזיכרון. גדודו לחם בתעלת סואץ, והוא מספר: "לפנות בוקר הגדוד קיבל פקודה להתקדם לקראת התעלה ולחתור למגע עם הצבא המצרי, במטרה להשמידו ואולי אף להתקדם מעבר לתעלה".

הטנק של כרמל השתייך למחלקה 1 בפלוגה ב', והחיילים שאיישו אותו היה הצעירים בגדוד. "לאחר שהתקדמנו מספר קילומטרים, שמנו לב שלפנינו, במרחק של למעלה משני קילומטרים", מספר כרמל, "יש תנועה של חיילים רגליים שרצים לכיוון שלנו... הפקודה הייתה לפתוח עליהם באש תותחים ולפגוע בהם".

התותחן החל לשגר אש אך לא הצליח לפגוע בדמויות המסתוריות שעמדו לא רחוק ממנו ואיימו על ביטחונו. אש כבדה ניתחה אל עבר הכוח המצרי כביכול, שהחל לנוס מפני הטנקים שהחלו מתקבצים ויורים לעברו. לאחר זמן קצר בו הצליחו להתחבא, קפצו לפתע שתיים מבין הדמויות כבלתי מזוהות ובידיהן דגל לבן המביע כניעה.

אך מפקד הפלוגה לא האמין לדמויות, והיה בטוח שמדובר בתרגיל הונאה. לדעתו, לא הייתה שום סיבה טובה שיכנעו במהירות כזו והוא חשב שבמהרה יזנקו כוחות מצריים ממקומות לא צפויים. האש המשיכה, על אף ה"דגל הלבן" שהונף באוויר.

אך לפתע שם לב יוסף כרמל למשהו מעניין, כשהסתכל טוב בכלי התצפית שלו. לא היה מדובר בדגל לבן, אלא בבד אחר, אריג שמשני צדדיו היו שני פסים. "עלה החשש שמדובר בטלית", מספר כרמל, "מיד הזהרתי את מנחם. מנחם קרא ברשת הפלוגתית להפסיק את הירי, כיוון שיתכן ומדובר בחיילי צה"ל המנסים לחבור אלינו. כל הגדוד עצר וחיכה לשניים שהלכו והתחברו".

שמות החיילים היו אילן גדרון וגיל אופיר. השניים הגיעו למחוז מילאנו ששכן באזור קנטרה בערב יום כיפור. לאחר שפרצה המלחמה החלו להדוף את כוחות הצבא המצרי, כתף אל כתף עם חיילי החטיבה הירושלמית. למחרת בלילה החליט מפקד המוצב יעקב טרוסטלר לצאת מזרחה במטרה לחבור לכוחות צה"ל, לאחר שהבין כי סיכויי חיילי צה"ל להתגבר על הכוחות המצריים קלושים.

עוד באותו לילה יצאו, אך כארבעים מתוך שישים החיילים כבר לא היו שם בבוקר שלמחרת. חלקם נהרגו, וחלקם נפלו בשבי המצרי. הכוח המשיך במטרה לחבור לכוח צה"לי קרוב, כשלפתע זיהה מרחוק טנקים ישראליים. ההתרגשות נקטעה ברגע כשאש כבדה ניחתה עליהם. עשרים הבחורים מיהרו להתחבא מאחורי דיונה ודנו ביניהם מה תהיה תגובתם.

לפתע, הציע בחור מן החבורה רעיון מבריק. שמו היה עופר סלומון, תלמיד ישיבת הסדר שנשלח כדי לארגן תפילות ותקיעות שופר לחיילי צה"ל שבמוצבים.

רעיונו של סלומון היה יצירתי, והתברר כזה שהציל את חיי החבורה. סלומון הציע לנופף בטליתו כאמצעי זיהוי, שיגרום ליושבי הטנקים לחדול מן האש.
הרעיון התקבל, ואילן גדרון וגיל אופיר התנדבו למשימה המסוכנת: יציאה לעבר הטנקים ונפנוף בטלית. ואכן, חיילי צה"ל זיהו אותם ככוחותינו וקראו להם להגיע.

"השמחה הייתה עצומה. אילן וגיל יצאו מיד אל החברים שעדיין התחבאו, וקראו להם להגיע אל הטנק שלנו בפיקודו של מנחם לונץ... הפצועים הוכנסו לתוך תא הלוחמים. כל השאר ישבו על הצריח. כיבדנו אותם באוכל ומים. בתוך החבורה זיהיתי מיד את עופר סלומון. זכה מנחם ויחד איתו דני ואנכי להציל קבוצה זו ממצב בלתי אפשרי ומסוכן ביותר", כתב כרמל והזכיר את חברו מנחם לונץ שנהרג כעבור זמן קצר מפגיעת פגז מצרי.

החבורה שכללה למעלה מעשרים חיילים ניצלה בזכות כרמל וחבריו, ששמו לב לטלית שנשאו ושבזכותה ידעו החיילים לזהותם כיהודים. עד עצם היום הזה מתפלל גיל אופיר ביום כיפור במושב נהלל, עטוף באותה הטלית שהצילה את חייו לפני כ-49 שנים.

כרמל זכה להציל למעלה מעשרים נפשות כשזיהה את הטלית, וסיכם את סיפורו במילים מרגשות: "בין חברי הקבוצה שזכינו להציל היו אנשים שונים, אשכנזים ובני יהדות המזרח, בעלי דעות משמאל ובעלי דעות ימיניות, דתיים ושאינם מגדירים עצמם כדתיים, אנשי העיר ואנשי ההתיישבות העובדת, ותיקים ועולים חדשים - כולם נלחמו בגבורה כתף אל כתף, וכולם ניצלו בזכות הטלית המאחדת, הטלית שהצילה".