מחזירים את החוסן לחבל התקומה: שר הבריאות אוריאל בוסו חנך היום את מרפאת בריאות הנפש הראשונה במועצה אזורית אשכול.
סיפור מצמרר: "לא יהיו לך ילדים ולכן גם לא יהיה צער מהם..."
"עשרים וחמש שנה הסתובבתי בתמימותי בתחושה שקבלתי ברכה בלי צער גידול בנים – מה טוב יותר מזה? ילדים בלי מחלות בלי שום בעיות ילדים שמביאים רק נחת" • סיפור נורא על קפידא נוראית שנגררה שנים רבות • בערב הכל יו"כ הכל הסתיים, במעמד הסרת הקטרוגים
אילוסטרציה צילום: pixabay
צרות קשות פוקדות בתים רבים- מחלות, עוני, קשיי שלום בית או חלילה תרבות רעה. מטבע הדברים אנשים נוטים לחפש אחר הגורם שיפתור את הבעיות – הם מתרוצצים אצל רופאים מחפשים עבודה טובה או יועץ מחנך שיחולל קסמים, ואינם משערים שפעולותיהם אינן מכונות אל האפיק הנכון.
לחצו כאן למעמד הסרת הקטרוגים והקפידות>>>
עובדה נוראה מספר טובך יביעו בשם המגיד הנודע הג"ר מנחם שטיין שליט"א:
לפני זמן מה התפרסם בירושלים מעשה, וחקרתי אותו לעומק על אמיתותו. אחד מחשובי הקהילות זכה להיפקד בבנים לאחר למעלה מעשרים שנות המתנה לפרי בטן כשהיה כבן חמשים ושתים ואשתו הייתה בת ארבעים ותשע. ירושלים כולה רעשה ורגשה בשמחתו!
בשמחתו המופלגת פתח וסיפר את סיפורו האישי:
לשום אדם בעולם לא הייתי מאחל לעבור את מה שעברתי כדי לזכות לילד. בארץ לא הצליחו לעזור לנו, נסענו לאמריקה ואחרי שנים ארוכות שם הודיעו לנו שאין עבורנו שום פתרון.
חזרנו ארצה באכזבה קשה מנשא. בכל שנות הצפייה הייתה לנו תמיד תקוה- אולי רופא זה יהיה השליח הטוב עבורנו? אולי הרופא ההוא יהיה איש בשורה? אבל כשהמרכז הגדול בארצות הברית לא הצליח לעזר לנו אחרי שבע שנים של מעקב, היינו ממש מיואשים במשך אחת עשרה שעות הטיסה בחזרה ארצה לא דברנו בינינו אפילו מילה אחת. הגענו לשיברון נורא והבנו שנגזר עלינו ח"ו שלא יהיה לנו המשך.
בחצות הלילה הגענו לביתנו. באופן ספונטני נעמדנו אני בזוית זו ואשתי בזוית זו והתפללנו. הייתה זו בכייה מתפרצת על מה ה' עשה לנו ככה? למה איננו זוכים בפרי בטן? זו הייתה פעם ראשונה שנסיתי לעשות חשבון נפש אמיתי.
אחרי חצי שעה של בכייה צף לפתע בזכרוני אירוע מסוים. הייתי אז תלמיד בישיבה, בחור מבוגר ובעל מעמד. אל הישיבה הייתה מגיעה מנקה שלש פעמים בשבוע. משום מה תמיד היו נלווים אליה ארבעת ילדיה, זאטוטים מגיל שנתיים עד שש. הילדים לא היו עדינים, אלא היפראקטיביים במלוא מובן המילה. הם היו משתובבים בישיבה מפילים סטנדרים, טורקים דלתות ועושים כל מה שרק אפשרי כדי להפריע לנו ללמוד.
אחרי כעשרה חדשים של עבודה התבקשתי על ידי מספר חברים לעשות שליחות. שליחות שעלתה לי כנראה בעשרים השנים הנוראות הללו: אמרו לי "אתה בחור חשוב בישיבה ומוכשר בדיבור- לך לדבר אתה ותאמר לה, שאי אפשר ללמוד ככה. זה פשוט מפריע!"
נגשתי אל האישה ודברתי איתה בעדינות רבה. אני זוכר היטב את הפרטים – זה היה יום שישי מיד לאחר התפילה נגשתי ואמרתי לה: "גברת, יש לנו המון הערכה כלפיך, את מנקה את הישיבה היטב תודה רבה בשם כל הבחורים! אחרי שאת עוזבת את המקום כל החדרים בוהקים מניקיון! רק שיש לנו בעיה אחת – את באה עם הילדים לעבודה אם זה היה קורה מדי פעם זה לא היה מפריע לנו, קורה שהמטפלת לא מגיעה, קורה שלא מספיקים אבל את מנסה לחסוך את הכסף של המטפלת על חשבוננו. את צריכה להבין שלימוד דורש שקט, והרעש שהילדים עושים כאן מפריע לנו. אנחנו מבקשים מאד, שלא תביאי אותם באופן קבוע ".
המנקה הביטה בי והגיבה: "לי יש צער גידול בנים, ואני מאחלת לך שלך לא יהיה צער גידול בנים".
עשרים וחמש שנה הסתובבתי בתמימותי בתחושה שקבלתי ברכה בלי צער גידול בנים – מה טוב יותר מזה? ילדים בלי מחלות בלי שום בעיות ילדים שמביאים רק נחת. ראשי היה אטום.
לחצו כאן למעמד הסרת הקטרוגים והקפידות>>>
כעת, כשחזרתי מארצות הברית באותו לילה ומצאתי את הסלון נקי ומבריק – אבל כמו בית קברות, בלי שום נפש חיה, ובכיתי, חס עלי הבורא ופשוט נפל בזיכרוני הסיפור הזה. פתאום חזרתי לאותו הרגע, נזכרתי בטון שבו היא דברה, וההבנה חלחלה אלי. זה לא היה במנגינה של ברכה או איחול, אלא בטון פגוע כזה. ידעתי שבמילים יש כח לא פשוט, ועל אחת כמה וכמה מילים שנאמרת מתוך מצוקה של אשה קשת יום ועצובה. באותו יום שישי לא ידעתי דבר על הרקע שלה, אך אחר כך נודע לי שהיא גידלה לבד את ילדיה וחייתה באומללות כשהיא מנסה דרך שעות הניקיון להכניס לביתה כמה פרוטות.
"לך לא יהיה צער גדול בנים"....כן, הבנתי והחוורתי כמו מת-חי. לא יהיו לך בנים, ולכן גם לא יהיה לך צער מהם....
השעה שתים בלילה, ואני מזועזע והמום. אני מחפש פתרונות בברזיל, בדרום אפריקה, בארצות הברית, והנה חס עלי הבורא יתברך ומאותת לי: אל תחפש את האבדה במקום שנוח לך, ליד הפנס ובבתי חולים, תחפש במקום שבו נאבדה האבדה! במקום שנוצרה הפגיעה!
נבהלתי ביותר – המשיך היהודי בסיפורו. התקשרתי למנהל הישיבה והערתי אותו, ומעל במה זו אני מבקש את סליחתו על אותה הפרעה אמרתי לו: "מה קורה עם אותה אשה שניקתה בישיבה לפני שלושים שנה? היא עדין חיה? מה קרה אתה במשך חייה?" המנכ"ל סיפר, שעד לפני כמה שנים היא עדין עבדה בישיבה הוא ידע לספר שהיא צלחה את המשברים שלה, וגם ידע לנקב בכתובת מסוימת בבת ים שלשם נשלחו המסמכים המשרדיים השייכים להעסקתה, מעבר לזה הוא לא ידע מה מצבה כיום.
הזמנתי מונית ויצאתי עם אשתי לבת ים. בשעה 3 לפנות בוקר נקשתי על דלת הבית שלה! אל תדונו אותי על השעה הבלתי סבירה הבינו את סערת הרגשות שבה הייתי נתון!
פתחה לי אישה, ומיד זיהיתי את המנקה שלנו. היא נראתה זקנה הרבה יותר, אבל ידעתי שזו היא בקשתי את סליחתה על שדפקתי באמצע הלילה, הרגעתי אותה שלא קרה שום דבר, ובקשתי להיכנס עם אשתי ולהסביר לה במה מדובר. היא היתה אשה פשוטה בעלת רגש וכבוד לרבנים מיד התרצתה והכניסה אותנו לסלון.
את זוכרת אותי? "- פתחתי - " אני למדתי בישיבה שבה עבדת הרבה שנים". היא לא זכרה, איך תזכור בחור צעיר, שעכשיו התבגר בעשרות שנים?
אני זכרתי את כל הילדים שלה, שאלתי מה שלום דובלה? הוא באופקים יש לו שישה ילדים מה עם שמוליק? – הוא בשדרות יש לו ארבעה כן ירבו, כל הקטנים הללו יש להם משפחות מבורכות ורק אני לי אף אחד. אני, עם כל הרוח שהייתה סביבי – נשארתי בלי כלום!
ברכתי אותה שתהיה לה נחת מכולם, וניסיתי בעדינות להזכיר לה את הסיפור שלי – " את זוכרת שהיית באה אתם לעבודה?"
"כן". נראה שהיתה מעדיפה לשכח את אותו כתם שחור בחייה.
- "את זוכרת שפעם באתי והערתי לך, ואת אמרת שאת מאחלת שלא יהיה לי צער גידול בנים? אני רוצה לספר לך שאין לי ילדים".
בתחילה היא נפגעה, נדמה היה לה שהאיש מולה בא כעת באמצע הלילה להאשים אותה, שבגלל הפה שלה אין לו ילדים.
השפלתי מבט ובקול מתחנן אמרתי: " אני לא מאשים באתי להרגיע, באתי לבקש את סליחתך. הייתי טיפש, לא ידעתי מה אני מדבר. כבר עברתי בבלגיה, עברתי בדרום אפריקה, עברתי באמריקה – ואין!" בכיתי ואשתי –ישבה ובכתה אתי רחמיה של האשה המבוגרת גברו. אני מתחנן לפניך – אמרתי לבסוף – תגידי שאת מוחלת בפה מלא למאיר בן ציפורה שלש פעמים, סבלתי מספיק. אני מכיר בחטאי אני יודע שפגעתי בך!
היא מחלה וחזרה על זה שלש פעמים – "שיהיו לך ילדים..." ובירכה בשפע רב. עזבתי את המקום רועד מבכי יחד עם אשתי, מאחורינו הדהדו ברכותיה שיהיה לנו זרע של קיימא, וכעבר עשרה חדשים היום הזה, אני עורך שלום זכר לבני בכורי! ביום שני הברית, ואת כולכם אני מזמין לפדיון הבן! ילד רגיל נולד לנו – בלידה רגילה !
תא שמע, קפידא מאי משמע! צער בני אדם.. על זה ידוו כל הדווים!!
מי יודע, האמנם עשינו כדי להסיר קפידא מעימנו? האם חלילה איזו קפידא או צער שציערנו אחרים רודף אחר נתיב חיינו ומחרב הכל?
יש עצה מחויבת המציאות, עצה טהורה הזועקת ממעמקים: מחילה, כמו שהתורה אמרה!!
לחצו כאן למעמד הסרת הקטרוגים והקפידות>>>
