פנה הודם, פנה זיוום, פנה הדרם / משה ויסברג

מלאכת סיכום השנה היא אתגר, אם לא האתגר, בה"א הידיעה, הניצב בפני כל כתב, יהיה תפקידו העיתונאי אשר יהיה. הדרך היא סבוכה ומורכבת אף למיטיבי לכת. מבחירת האירועים שעשו את השנה החולפת, דרך הנימוקים מדוע אירועים אלו הם באמת כה משמעותיים, עד כדי שהם נבחרו כמעצבים את השנה שעברה עלינו. ועד המסר אותו מבקש הכתב להעביר לקוראים דרך סיכום האירועים, עם חיתומה של עוד שנה שחלפה.

בלי להתנשא חלילה, יודו לי חברי ועמיתי לעבודה, כי האתגר הניצב לפתחי, ככתב שמסקר במהלך כל השנה כולה, את האירועים בחצרות הקודש, את הנעשה והנשמע בבתיהם של גדולי התורה והחסידות, בעתות שמחה וצרה, בעת חג ומועד ובסתם יומא דפגרא, הוא כבד מנשוא.

עד כמה שחשיבותם של האירועים אותם אני מסקר, חשובים לעין ערוך, הן בכבודם והן בקדושתם, הרבה מעבר לאירועים פוליטיים, ביטחוניים וכלכליים, המתרחשים בעולמנו הצר. עדין עדין, האתגר, להניח את האצבע על אירוע אחד, או מספר אירועים, ככאלו שעיצבו לנו את השנה החולפת, הוא קשה וכבד להחריד.

אינה דומה ידיעה על מפגש נדיר ומעניין של שתי אישיויות תורניות, לסיקור של תרגיל פוליטי מבריק, אותו ביצע ח"כ בדרג הכי נמוך ושולי שיש, שבס"ה ידע לנצל מומנטום. אין השוואה לציטוט מדהים ומרגש של אחד מגדולי ישראל בנושא כזה או אחר, לסקירה נרחבת על אירוע בטחוני חמור בדרום הר חברון. חשיפה דרמטית על קיצוץ רוחבי בתקציב 2023, אינה משתווה לפרסום על ישועה מרעישה או על הוראה מסתורית בחצר קודש פלונית.

אך לשמחתי, המהולה בצערי, לא כך זה בתשפ"ב והחל מתשפ"ב.

בחירת האירועים הדרמטיים והמשמעותיים, שעברו על הציבור החרדי בשנה זו, ובתפקידי שלי כעיתונאי האמון על סיקורם, זו הייתה מלאכה קלה. מלאכה שכמעט והשארתי אותה לסוף, לרגע האחרון. אודה כי אפילו כמעט ביקשתי מאחד מעמיתי שיעשה זאת בשבילי. לרגעים אף גיחכתי לעצמי נוכח עמיתיי שעסוקים בלהחליט בין תרגיל סילמן לכמעט פילוג ביהדות התורה. בין נאומו של זלנסקי למותה של המלכה אליזבת בבריטניה, או מפגש פסגה באיחוד האמירויות.

"וָאַכְחִד אֶת שְׁלֹשֶׁת הָרֹעִים בְּיֶרַח אֶחָד"

שנת תשפ"ב, היא שנה שמגיעה אחת לעשור אם לא יותר. שנה, שמי כמוה הייתה דרמטית ומשמעותית עבור כולנו, עבור היומיום שלנו. של כל העולם החרדי כולו, על כל שבטיו, פלגיו  ומגזריו. שנה זו תפסה והותירה אותנו בהלם. הלם מוחלט. אל מול שבר שניתך עלינו בפתאומיות, אל מול כאב, שבר ויגון. ואל מול חלל עצום שנפער בעולמנו.

מבחינתי, ההגדרה הממצה ביותר של תשפ"ב היא הלם.

בשנה האחרונה, ליווה הציבור החרדי, לצעינו, גדולי תורה רבים, אדמו"רים, ראשי ישיבות ורבנים, שהעניקו חמה בקומתם. כמו גם בשנה זו לא נחסכו מאתנו אסונות קשים וטראגיים ל"ע, של בני משפחה ששירת חייהם נפסקה באחת - יחד, בנסיבות כואבות ומזעזעות. זכורה לרע היא תקופת 'בין הזמנים' האחרון, בה הוגדשה סאת הכאב והצער, נוכח האסונות הקשים שפקדו את הציבור שלנו כמעט מידי יום.

אך יסכימו איתי כולם, שהסתלקותם בסערה השמימה בשנה זו, של מנהיגי הציבור החרדי, עיני העדה, מאורי האומה, הם האירועים שעיצבו לנו את השנה האחרונה, שקבעו לנו את השנה האחרונה ככזו ששינתה אצל כל אחד ואחד מאתנו סדרי בראשית, שנה שנתנה לנו מבט אחר על החיים, שהעניקה לנו את ההסתכלות על מקומם הייחודי והמופלא של גדולי ישראל בעולמנו. עד כמה עומדים אנו חסרי אונים ובהלם מוחלט, ואף פעם לא מוכנים, נוכח השבר, הכאב והחלל העמוק אותו מותירים אחריהם, בלכתם מאתנו.

פטירתו והסתלקותו הפתאומית של מרן שר התורה רבן של ישראל הגר"ח קניבסקי זצוק"ל, תפסה אותי כמו את כולם בהלם מוחלט. שעות ספורות קודם לכן, בעיצומו של יום פורים דמוקפין, עוד קיבלתי תיעוד, בו נראה מרן זצוק"ל מברך כדרכו את אחד מנאמני ביתו הקרובים.

נכון, מרן זצ"ל היה נראה חלוש, קבלת הקהל ביום הפורים לא היתה כהרגלה, מרן זצוק"ל היה חלש ומיעט בקבלת רבבות אלפי ישראל, מחלי פניו דבר יום ביומו. אך עדיין, עדיין ההלם היה משתק. שוב דבר לא מכין אותך להתרחשות כזו, לרגע כזה שאף דמיון רע בתכלית, לא מסוגל לתאר ולחשוב על כך.

עולם שלם בלי רבי חיים!!! מי חלם.

חודשים ספורים לאחר מכן. גאב"ד העדה החרדית הגאון הצדיק רבי יצחק טוביה וייס זצוק"ל, נחלש ונופל למשכב, במה שמתברר כחוליו האחרון לחייו. כולנו זוכרים את הרגעים, הימים והשעות, את העליות ואת המורדות, את כינוסי ומעמדי התפילה המרגשים של בני הישוב הישן, זקנים עם נערים, שביקשו ושאלו על שלומו ובריאותו של מורם ומנהיגם. ואף אחד לא רצה לחשוב. כי אפילו חרב חדה מונחת אל יתייאש. אך עדיין הוכינו בהלם.

הוכינו בהלם אל מול החלל והשבר העצום, שהותיר בהעדרו הגאב"ד הרב וייס זצוק"ל, בעולמה הייחודי והמפואר של ה'עדה החרדית'. בחוסר היכולת שלה, של המערכת כה מיוחדת, הקדושה והמופלאה, שיסודותיה בהררי קודש, גדולי וצדיקי עליון. מערכת קהילתית הנוגעת כמעט לכל בית יהודי בישראל, שסומך על החלטותיה והנהגותיה בכל הנכנס לפיו, ובעיניים עצומות, ניצבת בחוסר אונים ואינה מצליחה להתאושש, לאסוף את שבריה ולהגביה את ראשה לאחר הסתלקותו של מנהיגה. בשבילי, כמו לרבים, זו אכן הפתעה.

ה'עדה החרדית', אחת הקהילות החשובות בעולם, העדה הקדושה והוותיקה שידעה אין ספור אתגרים ומאבקים, אינה מצליחה להתכנס עם עצמה ולקבל את ההחלטה, החלטה כה אלמנטרית, של בחירת ראש לעדה, מנהיג שישא אותה באהבה על כפים, שיילך לפני המחנה, ינצח על מלאכת בית ה' ושמירת כבוד שמים לתפארת. הלם.

עם שלהי ימי ה'בין הזמנים', שהיה רווי גם כך, ברצף אכזרי של אסונות קשים בציבור החרדי, ניחתה עלינו הבשורה המרה, בהסתלקותו לגנזי מרומים של נשיא מועצת חכמי התורה וראש ישיבת פורת יוסף מרן חכם שלום כהן זצוק"ל. כשגם זו באה לנו בהלם מוחלט. הימים האחרונים שקדמו להסתלקותו, בהם נפל למשכב, חלפו ביעף ממש, עד לשעות האחרונות, בהם כבר החלו לרוץ השמועות הכואבות, כי אראלים ומצוקים אוחזים בארון הקודש. אך עדיין זה היה הלם.

ההלם היה כואב וצורב, כי אף אחד לא היה 'שם', אף אחד לא העלה על דעתו שהמנהיג הגדול, הכריזמטי, שעם הסתלקותו של מרן הראשון לציון רבי עובדיה יוסף זצוק"ל, נקרא אל הדגל, לאסוף אל חיקו את תנועת ש"ס ולקחת אותה קדימה. להתייצב בעוז ובגאון אל מול אתגרים רבים, מבית ומחוץ, שאיימו על שלימותה, ולאחד את כל תומכיה ובוחריה תחת הנהגה אחת, מאוחדת. וכשהנה סוף סוף המפלגה מתייצבת ופורחת פלאים, ויכול היה חכם שלום ליישב בשלווה ולהנהיג נשיאותו ברמה, לפתע - בום!! ואיננו, כי לקח אותו אלוקים.

לא אחטיא בסיכומי, כי ההרגשה העוברת כחוט השני בין האירועים הדרמטיים שעברו עלינו בתשפ"ב, שנוגעים לחיי כולנו, יום יום, שעה שעה, היא ההלם המוחלט שפקד אותנו, נוכח האירועים הללו. אירועים שהותירו אותנו בהלם נוכח ההפתעה, השבר והוואקום האדיר שנוצר בעולמינו, ועדיין מסרב להתמלא.

בתפילה ששנת תשפ"ג הבעל"ט, תפתיע אותנו לא פחות. אך רק בהפתעות טובות ומתוקות. הפתעות שישאירו אותנו פעורי פה, עם טעם של עוד. מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה.  

כתיבה וחתימה טובה.