הקשר המשפחתי של הרמטכ"ל החדש לרבנים / ידידיה מאיר

1. ביום ראשון השבוע, בשעת אחר צהריים מנומנמת, התחילו פתאום להגיע הודעות חגיגיות לטלפון שלי. "ברכות חמות על המינוי!", "כבוד למשפחה!", "זכות אבות!". ברגע הראשון לא הבנתי מה קרה. לאיזה תפקיד מוניתי? זה נשמע משהו חשוב כזה. יכול להיות ששוריינתי לאחת המפלגות בלי שסיפרו לי?

אז שלחתי סימן שאלה לאחד המברכים, והוא שלח לי בתגובה קישור לידיעה שעלתה דקה קודם. לא, אני לא מוניתי לשום תפקיד. אבל בן דוד שני של אמא שלי, האלוף הרצי הלוי, מונה לתפקיד הרמטכ"ל.

התפלאתי מאיפה הם בכלל יודעים על הקשר המשפחתי שלנו, אבל אז ראיתי שבכל הידיעות כתבו בפירוט על שורשיו המשפחתיים של הרמטכ"ל הנבחר: אבא שלו, שלמה הלוי (הזכור לי לטוב), הוא בנה של צילה הלוי, בתו של הרב דב קוק, אחיו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק. כלומר, הרמטכ"ל הנכנס הוא נין של אח של הרב קוק.

2. טוב, אז קודם כול הודיתי בנימוס, בשמי ובשם ראש המטה הכללי, לכל אלה שבירכו אותנו על המינוי. לא כל כך היה נעים לי לספר להם שלמעשה פגשתי את הרמטכ"ל הנבחר רק פעמיים בחיי, וגם זה לא היה בהקשר משפחתי: פעם אחת בהר הרצל באזכרה של שכני, לוחם הצנחנים יהונתן איינהורן הי"ד שנפל במלחמת לבנון השנייה, ופעם שנייה באירוע של פורום מטכ"ל בתל אביב. ולא שלא היו אירועים משפחתיים של שבט קוק המורחב במהלך השנים. את אימו היקרה של הרצי הלוי, לינה, אני זוכה לפגוש שם שוב ושוב, וכך גם את רעייתו שרון ואת האחים שלו. אבל הוא כמעט מעולם לא הגיע. לפעמים ביטל ברגע האחרון, כי היה צריך להיות באותו זמן במקומות אחרים. מקומות כמו גבול הלבנון, מדבר מצרים, הים הגדול או בוא הערבה.

ותמיד דיברו עליו במשפחה בהערכה גדולה. על הרצינות שלו, היסודיות, קור הרוח, הצניעות. יודעי דבר ניבאו, כבר לפני שנים, שבסוף הוא יהיה הרמטכ"ל (ואז, אחרי שיסיים את תפקידו כרמטכ"ל - הוא יגיע לאירועים המשפחתיים!). וכשאני אומר לפני שנים, הכוונה כבר לפני עשרים וחמש שנה. אולי יותר.

3. בקושי חלף יום אחד מאז ההודעה על המינוי, וכבר התחלתי להרגיש על כתפיי את כובד התפקיד. תראו, לענות למסרוני ברכה זה החלק הכיפי בתפקיד קרוב־משפחתו־הרחוק של הרמטכ"ל. אבל מגיע עם זה גם עול שנופל על כתפיך. פתאום אתה נכנס למתח מכל החלטה שנוגעת לצה"ל, מכל תמרון צבאי, מכל התבטאות של הרמטכ"ל. וזה עוד לפני שהלוי בכלל התחיל את התפקיד.

בכתבה שפרסם עליו למחרת ההכרזה על המינוי יוסי יהושע, הכתב הצבאי של 'ידיעות אחרונות', נכתב כך: "הלוי הוא יסודי, קפדן, שקט. מפקד שמבקש מפקודיו להילחם גם עם הראש, לחשוב. אבל אם יש משהו שמאוד מטריד אותו, יותר מכל האיומים, זו הלכידות החברתית המתפוררת. הוא הגדיר אותה לא פעם ככזו שמאיימת יותר מכל האיומים החיצוניים, ולכן הוא צפוי לעסוק בענייני צבא-חברה".

אין פה ציטוט מדויק מפיו של הלוי, אבל אני מה־זה מקווה שהידיעה לא מדויקת. כלומר, שהלכידות החברתית לא באמת מטרידה אותו יותר מכל האיומים. משתי סיבות: קודם כול כי היא לא מטרידה יותר מכל האיומים. היא אולי מטרידה, אבל ממש לא יותר מכל האיומים. ודבר שני, כי גם אם יש מה לשפר בלכידות החברה הישראלית, לא נראה לי שזה תפקידו של ראש המטה הכללי של צה"ל.

הסר דאגה מלבך, אדוני הרמטכ"ל, מחוץ לצבא יש מספיק אנשים משמאל ומשמאל שיעסקו ללא הפסק ב"לכידות החברתית המתפוררת". וצריך לבדוק היטב מה האינטרס שלהם להפחיד אותנו כל הזמן עם זה שאוטוטו פורצת כאן מלחמת אחים והלכה המדינה. אבל מה שלא יהיה, מפקד הצבא צריך לעסוק בצבא. בחיזוקו, בביצורו, במלחמה עיקשת באויב. ואין לי ספק שהרצי הלוי הוא האדם המתאים למשימה. חונכתי על זה מגיל צעיר.

4. אבל יש דבר אחד שקשור לחברה שכן צריך להטריד את הרמטכ"ל, למרבה הצער. הוא ממש העסק שלו. וזה הניסיון הבלתי פוסק של גורמים קיצוניים להרוס מבפנים את הצבא. צה"ל היה עד לא מזמן גוף של דו־קיום מופלא בין כל חלקי העם השונים – והרבה יותר מדו־קיום: יש בו רעוּת – למען מטרה משותפת אחת, הגנה על ביטחון מדינת ישראל. אבל יש כאלה שרוצים להפוך אותו למקום של "סערות", של אג'נדות מגה־פרוגרסיביות, של הפחדה מכל סממן של זהות יהודית. שלא לדבר על הקמפיין שלהם נגד חיזוק רוח הלחימה ממקורותינו על ידי שיחות מרבנים או סיורים במקומות הקדושים.

בשנים האחרונות הרמטכ"ל נאלץ לבזבז הרבה מזמנו היקר כדי לפתור את ה"בעיות" שהתקשורת מציפה כל הזמן. אני, כאמור, לא באמת מכיר את הלוי, אבל אני מאוד מקווה שבניגוד לרוב קודמיו, הוא לא יתרשם ממתקפת ה"שערוריות" בתקשורת (בעיקר בעיתון 'הארץ'), וידע לשמור על צה"ל כצבא העם, כלב הקונצנזוס. הצבא לא אמור לשמש מעבדת הניסויים של ארגונים פמיניסטיים קיצוניים. למעשה הוא המקום האחרון להיות כזה, בהנחה שרוצים שהוא יהיה צבא חזק, מגובש ומנצח.

5.בשנת 1987 המילה הדוחה "הדתה" עדיין לא הומצאה, אבל אלה שמנסים היום בעזרתה לפגוע במערכת החינוך ובצה"ל, ניהלו כבר אז את אותו קמפיין נגד היהדות והמסורת. נכון, בשנים ההן זה היה בעצימות הרבה יותר נמוכה, אבל זה הספיק בשביל לגרום לחיים שלום הלוי, אז כבר בן שמונים, לפרסם את המאמר החריף הבא, שכותרתו "פרי הבאושים של החינוך".

קראתי לאחרונה את הדברים בבלוג ההיסטורי המרתק של משה נחמני מארגון 'אור האורות', וקיוויתי שגם נכדו של הכותב, הרצי הלוי יקרא, יגזור וישמור: "התעוררות קמה בחלק מהציבור על כך שלנציגי הציבור הדתי (במיוחד חסידי חב"ד) ניתנת רשות כניסה לבתי ספר ממלכתיים כדי להטיף ל'חזרה בתשובה', היינו אורח חיים יהודי מסורתי", כתב הלוי. "הורים התארגנו לעמותה או לאגודה כדי להתגונן מפני 'אסון' זה. אימהות מקוננות באמצעי התקשורת הכתובים והאלקטרוניים על גזלת ילדיהן מבין זרועותיהן. אף אחד לא העלה את זיכרון הימים, לפני פחות מיובל שנים, כאשר ילדים נגזלו מהוריהם בכיוון הפוך, כשלילדי תימן גזזו בכוח את פאותיהם, ו'ילדי טהרן' נשלחו בעל כורחם לקיבוצי השומר הצעיר וניזונו במאכלי טרפה, ונתחנכו ל'לא א־ל'".

וממשיך הסבא של הרמטכ"ל החדש וכותב: "במקביל לתיאורים המבהילים ומטילי הפחד של החזרה בתשובה, הננו עדים למעשי ביזוי של מסורתנו הלאומית ושל מנהגינו המקובלים מדורי דורות... בימינו, חומות ירושלים לא הזדעזעו, קירות המשרדים הממשלתיים לא קרסו, וכתבני העיתונים לא נאלמו, כאשר טירונים בצבא ישראל מכריזים שאין התנ"ך קדוש בעיניהם ואינם רואים טעם להישבע עליו, שאין הם מוכנים לשרת בחברון עיר האבות, ושהתנחלות ביהודה ושומרון היא בזבוז כספי הלאום. על זה יש רק תגובה אחת בקינות המסורתיות הישנות שלנו, שנאמני בית ישראל חוזרים ואומרים בתשעה באב: אוי, מה היה לנו!... אולם מה הפלא שחיילי צה"ל מסרבים לשרת ביריחו, בשכם ובעזה, ולהגן על המתנחלים החלוצים היושבים בחברון? הרי על ההתפרקות מכל סימן של יהדות, על הבריחה מכל אתגר ציוני לאומי, מכל מה שריח קל של קדושת הדורות נודף ממנו, יש מגינים בבית הנבחרים הישראלי בשם עתיד מדינת ישראל ובשם הדמוקרטיה המופקרת... מאין צמחו לנו הקוצים והדרדרים שאנו נתקלים בהם בחברתנו? ומאיזה אילן גדלו הפירות הבאושים? המסקנה אחת – משהו רקוב בממלכת החינוך שלנו".

6. ואי אפשר לדבר על הרצי הלוי יבדל"א בלי לדבר על הרצי הלוי הי"ד. הסופרת עמליה ארגמן־ברנע חזרה השבוע אל ירושלים של נעוריה: "מי שגדל בעיר בשנות השישים ועבר את מלחמת ששת הימים הכיר את הרצי 'המקורי', הראשון. הרצי נפל חלל בקרב על שחרור ירושלים ביום הקרבות השלישי, יום כ"ח באייר. לימים נולד לאחיו שלמה הלוי בן שנקרא אף הוא הרצי, שגדל לאורו ולזכרו של דודו יפה העיניים ובעל החיוך הבלתי נשכח. מי שגדל בירושלים של שנות השישים והלך לבית ספר 'מעלה' והשתייך לשבט הצופים הדתיים 'משואות', לא ישכח לעולם את הרצי הלוי הנערץ, המדריך, ראש השבט, ולימים הצנחן הלוחם. הרצי שהיה נשוי ליפה לבית מלצר, שנותרה בהיריון אחרי נפילת אהובה וקראה לבתה שנולדה אחרי נפילתו של אביה אודית, על שהייתה אוד מוצל מאש...

מי שזכה כמוני להכיר את משפחות הלוי ומלצר, לא ישכח לעולם את הטלפון שבישר על נפילתו בקרב של הרצי, ואיך מאותו רגע נורא שבו נודע על מותו של הרצי לא יכולנו עוד לשמוח על ניצחוננו המפואר במלחמת ששת הימים... שנים על שנים סיפרה לי אמא איך יפה נותרה באלמנותה ומעולם לא נישאה. וכשהייתי רואה אותה ברחובות שכונת רחביה עם צמתה העבותה על כתפה, הייתי עוברת לצד השני של הכביש מרוב צער ויראת השכול. היא הייתה עבורי סמל ליגון שאין לו מרפא."

7. אני לא גדלתי בירושלים של שנות השישים, אבל כן גדלתי על סיפור נפילת הרצי. אמא שלי סיפרה לי איך אחרי שחרור הכותל, אבא שלה, הרב שלמה הכהן קוק, שליווה את הלוחמים כרב הצבאי של מחוז ירושלים, לא חזר הביתה, כי הלך לחפש בין הפצועים בבתי החולים את בן דודו האהוב הרצי. בסופו של דבר הוא זה שסיפר למשפחתו על נפילתו.

באזכרה שנערכה לפני כחמש שנים להרצי, דיבר בן דודו, עו"ד רמי קוק (שמו המלא, אגב, הוא אברהם יצחק הכהן קוק, על שם דודו הגדול. אם זה היה שמי לא הייתי מסכים שיכנו אותי באף קיצור או שם חיבה!). הוא סיפר על הצעיר המקסים והמוכשר, ועל התחושה במשפחה בימים שאחרי שחרור ירושלים:

"בחוץ הייתה שמחה אדירה, משפטים כמו 'הר הבית בידינו' או 'אני לא מאמין אבל אני נוגע באבני הכותל המערבי', ואצלנו פנימה - אני זוכר את צילה, אמו, יושבת עם עיתון ביד, בשפתיים רועדות, חשוקות, מנסה למנוע מהבכי לפרוץ החוצה, ואומרת: 'זאת הייתה מלחמה צודקת, זה היה כדאי, אבל מי ששילם את המחיר, אוי, מי ששילם את המחיר...' ואז השפתיים שלה לא עמדו יותר בלחץ. כולם בחוץ היו באופוריה, הוסיפו בית ל'ירושלים של זהב' – ואצלנו במשפחת קוק ישבו שבעה. אני זוכר את חיים, אביו של הרצי, מקפל לאט לאט את התפילין שלו אחרי תפילת שחרית, ונותן לי ביד רועדת גלויה. הכרתי מיד את כתב היד של הרצי. הרצי הביע בשורות קצרות דאגה לבני המשפחה, והגלויה נחתמה במילים: 'להתראות בקרוב'. חיים היה חוזר על המילים האלה: להתראות בקרוב. להתראות בקרוב... היה יגון כבד בבית. אנשים באו והלכו ולא מצאו מילים.

"באחד הימים נכנס לתוך הסלון ידיד המשפחה, ר' אריה לוין. גם האיש שהיה פה מפיק מרגליות ישב בשקט, בצד. כשהוא קם ללכת, הוא רכן אל חיים. אני זוכר שהוא כאילו דיבר אל שניהם, אל המרווח שבין חיים לצילה, ואמר בלחישה: 'המקום ינחם אתכם'. כשגמר, הוא נפנה לצאת, אבל אז הוא חזר, החזיק את הפנים של חיים בשתי ידיו ואמר לו: בדרך כלל כשאומרים 'המקום ינחם אתכם' מתכוונים לקדוש ברוך הוא, שימציא נחמה. אבל כאן – הרצי נהרג בקרב על ירושלים. אז המקום ינחם אתכם. ירושלים תנחם אתכם".

רמי לקח נשימה, וסיים: "המילים האלה נתנו לנו כוח אז, ונותנות כוח כל שנה בכ"ח באייר, בהר הרצל, שם הרצי נשאר לנצח בן 23. יהי רצון שהמקום ייתן לנו כוח להמשיך ולזכור, אמן".