כשילדים לא מקבלים אהבה // טורה של אפרת ברזל

המילים הנכתבות כאן התחילו משיחת טלפון על בטחון עצמי ובעיקר חוסר ממנו אליו התלוותה השאלה הכל כך מתבקשת, "למה?".

למה.

למה יש ילדות, למה ישנן נשים, שבבגרותן מרגישות על גג העולם, מרגישות שוות, מרגישות שכולם מעריכים אותן, מרגישות חשובות, לא מפחדות להגיד, לא מפחדות לטעות,

ולמה מולן יש כאלה, שאובייקטיבית מוכשרות לא פחות, טובות, נהדרות, אבל מרגישות חסרות בטחון ולא ראויות. בתוכן. לא משנה מה יגידו כולם, הן תמיד מרגישות פחות.

כשמחמיאים להן הן אומרות, "מה מה פתאום, זה כלום", הן בכלל לא מבינות מה יש לאהוב בהן.

הבטחון העצמי שלנו קשור, בין היתר, לא רק, אבל גם, הרי, לכמה הרגשנו אהובים בילדות שלנו.

האם הרגשנו אהובים בילדות שלנו? כמה תנאים היו שם לדבר הזה שאולי קראו לו אהבה, האם ההורים שלנו היו פנויים לתת לנו אותה, מי הדריך אותם, מי עזר להם עם כאבי הנפש שלהם, האם הם העניקו לנו ילדות שידענו להרגיש בה כמה אנחנו מיוחדות עבורם?

השיחה הזו התחילה בבטחון עצמי ונגמרה הרבה יותר עמוק ממנו.

מה קורה לילדים שלא הרגישו אהובים שם, שהיו עסוקים בלרצות הורה ולא את עצמם, מה קורה לבטחון העצמי של ילדים שפחדו מאוד מההורים שלהם, פחדו שעוד טעות אחת ולא יהיה להם מקום בעולם.

מה קרה לילדות שכבר כל כך התייאשו מלחכות לתחושת האהבה מדמויות כל כך חשובות שכבר ויתרו עליה, ממילא. לאן הלך הצורך הזה, האם הוא נעלם?

מה קורה להן כעת, מה קרה להן אז, כשהם ראו בתים של אחרים, חמים, בתים רגועים, וחזרו הביתה אל תופת רגשית, התעלמות, התעמרות, שיפוט לכף חובה, גם במשימות שאינן תואמות גיל.

המילים האלה מוקדשות בדמעות לכל הילדות האלה שאני פוגשת, שאני זוכה להכיר, לזו שצלצלה והתחלנו לדבר על בטחון, המילים האלה מוקדשות לכל הנשים שעומדות מולי עם דמעות וקמטים בעיניים ואומרות לי בצדק:

"את תמיד כותבת על אהבה ובתים נורמלים, על אמהות שמחכות, על מבט חם, סיר חיבוקים על האש, על לא נורא אם נכשלת במבחן. למה את אף פעם לא כותבת על ילדות מעיר אחרת, בטח, בטח לא מהעיר שלנו, ילדות שלא זכו להורים קשובים, למה את אף פעם לא כותבת על אנשים שגדלו לאנשים שלא ידעו איך אוהבים, למה את אף פעם לא כותבת על ילדות שאין להן בית, שלא היה להן בית,

ילדות שמרגישות לא שוות כי ככה הסבירו להן, שהן מעצבנות, ושחבל בכלל שהן באו לכאן, שהן רק מטרד ורק עושות בעיות, ילדות שאף פעם לא השאירו להן פתק בסנדוויץ', בלי נשיקת לילה טוב, ילדות שרק הן יודעות חיים שלמים מה הן מסתירות, שלא אמרו להן כמה הן מתוקות, רק כי הן קיימות, ילדות שכבר אימהות בעצמן וגם אם הן רוצות לעשות לילדים שלהן אחרת, הן לא ממש יודעות איך.

 ילדות שגדלו במקומות שמבחוץ כולם חשבו  שהכל בסדר שם, אבל הכל ממש לא היה, ילדות שישבו בכיתה כמו כולן, אבל בליבן ידעו שהבית שלהן שונה, שאסור לדבר"

ילדות יקרות, אתן צודקות. אני לא מספיק כותבת עליכן, זה קשה לי ואני לא מספיק יודעת איך. אני כן יודעת להגיד לכן, בטח באלול, בטח בימים שנדרשת מאיתנו עבודה פנימית, אני כן יודעת להגיד לכן משהו על עולם סודי, ופרטי שחי בתוך כולנו. בטח בתוככן. כתוב, הרי, שנבראנו יחידות. אלו כעת ימי רצון, לפעול מתוך אותו מקום שהציל אתכן כל פעם כשהיה לכן קשה. הוא עולם סודי, יצירתי וטוב. הוא קרוב לבורא. רק מה, היו רגעי תופת שנאלצתן לנטוש אותו לטובת הלהיות בסדר עם כולם. דווקא עם אלה שלא היו בכלל בסדר אתכן. עזבתן בשבילם את עצמכן.

אבל,

אתן הרי אלופות בהישרדות, זה קשה, אני יודעת, קחו את העולם הפנימי שלכן, זה, הסודי, המקום אשר איש עוד לא הצליח להרוס, נאגרו שם, בתוכו, כל הבטחון וכל האהבה שהייתם צריכות, גם זו שאתן פוחדות לתת, גם אם סגרתם את הדלת, בשקט, פיתחו אותה, על השולחן של אלול, מונח דף הוראות שמוטבע בטבע לאמהות, חיזרו אליו, קראו אותו הפעם כגדולות, בקשו עזרה מאנשים טובים בלהבין את סדר הפעולות, תזכירו לעצמכן כמה צדקתן, כמה ראיתן נכון, אז, אפילו שהייתן קטנות, והם היו גדולים, כמה הייתן מתוקות, ורצויות מול אבא שבשמיים, שמחכה לכן תמיד, לשיחות.