70 שנה לקץ תרבות היידיש היהודית בברית המועצות

בליל כ"א באב תשי"ב הקיץ הקץ על תרבות היידיש היהודית בברית המועצות. בלילה אחד, שהיה שיאה של תקופה אפלה וקשה בתולדות יהודי ברית המועצות בפרט, והיהדות ככלל, סיים המשטר הסובייטי הרצחני את מבצע הטרור שבא לגדוע את התרבות היהודית העשירה בשטחיו. המסע כלל סגירת הוצאות ספרים, בתי ספר, תיאטראות ועיתונים יהודיים שהשאירו בחיים את הקהילה היהודית בשטחי בריה"מ.

אותו לילה מר אמור היה להפוך לאחד מהימים שיצוינו לדורות כיום חורבנה של הקהילה היהודית בבריה"מ. באותו לילה שכונה לימים "ליל המשוררים", הוצאו להורג בחשאי שלושה עשר מנהיגים יהודיים בולטים בבריה"מ, ביניהם סופרים, משוררים ואמנים ששימרו את התרבות היהודית באחת משעותיה הקשות ביותר.

כדי להבין את הרקע לליל המשוררים צריך לחזור לשנת 1941. הימים הם ימי מלחמת העולם השנייה, ובריה"מ נקלעה למשבר קשה: בעלת בריתה, גרמניה הנאצית, הפרה את הסכם אי-הלוחמה עמה, ופלשה בהפתעה מוחלטת אליה, כשמטרתה היא השמדת הצבא האדום והשתלטות על שטחי בריה"מ, על כל משאביה השונים.

השלטון הרוסי החל לחשוב בקדחתנות על פתרונות אפשריים למצוקה, ועל דרכים בהן יוכלו להקל מעט ממצבן הקשה של הערים הסובייטיות הנצורות. כך הוקם לו "הוועד היהודי האנטי-פשיסטי" ביוזמת המשטרה החשאית הסובייטית. מטרת הוועד הייתה להשתמש בקשרים השונים של החברים היהודיים שגויסו אליו, רובם אנשי רוח ותרבות, כדי לקדם את האינטרסים הסובייטים בקרב קהילות יהודיות ברחבי העולם, ובפרט בארה"ב.

הועד הפיק אלפי מאמרים בזכות הצבא האדום אותם הפיץ ברחבי העולם, יצא למסעות הסברה שמטרתם גיוס תמיכה בבריה"מ, וגייס למעלה מ-30 מיליון דולר לצבא האדום סכום עתק בהשוואה לערך הכסף כיום. אך במקביל קיבל הוועד מעמד בלתי-רשמי כמייצגו של העם היהודי בברית המועצות. לתחושה זו תרמה במיוחד הוצאת הספר "רצח עם" לאור. הספר, שיצא לאור בשנת 1946, כלל עדויות שונות שאספו חברי הוועד האנטי-פשיסטי על שואת העם היהודי בידי הנאצים.

מנהיג בריה"מ יוסף סטלין שמע על מעשיהם של חברי הועד להנצחת השואה היהודית וראה בכך חתירה תחת מטרותיו. מבחינתו זו הייתה בגידה במולדת, שניסתה באותו הזמן להנכיח את ההרס הרב שזרעה גרמניה ברחבי בריה"מ, ואת ההרג הרב שהביאה. בנוסף, סטלין כלל לא אהב את התמיכה של הועד בפליטים יהודים ברחבי העולם, ואת התבדלותו כחלק מיהודי בריה"מ בלשונו הייחודית, היידיש.

בהתבדלות היהודית נלחם סטלין עוד בשנים שלפני כן. הוא דאג לדכא ולפעול נגד כל סממן של התרבות היהודית בשטחי בריה"מ. אין-ספור מוסדות תרבותיים, תיאטראות, בתי ספר, מכוני מחקר, בתי דפוס ועיתונים נסגרו, וכל פעולה שביטאה את התרבות היהודית העשירה דוכאה במהרה.

בכל אופן, בליבו של סטלין גמלה החלטה: לפרק את הוועד היהודי האנטי-פשיסטי. מנהיג הוועד, שחקן התיאטרון שלמה מיכאלס "נהרג" בתאונת דרכים מבויימת, שאר חברי הוועד נעצרו, ואיתם עוד עשרות סופרים ומשוררים יהודים שהואשמו בהאשמות שונות ומגוונות: פעולות אנטי-סובייטיות, ריגול למען האויב, קידום מטרות ציוניות ועוד.

עשרים וארבעה אנשי רוח יהודים הוחזקו בכלא המוסקבאי לוביאנקה בתנאים מחפירים במשך שנתיים, כאשר עוונם היחיד היה היותם יהודים המקדמים תרבות יהודית עשירה ועוסקים בה. הסופר יהושע גלבוע תיאר זאת כך: "הכמיהה שביטאו אז כמעט כל סופרי-יידיש סובייטים לעבר ולמורשת היהודיים, התרפקותם על סמלים ותשמישי קדושה דתיים, אהבתם המוצהרת לכל דבר יהודי - חזרו ונעשו פסולים".

במשך שנתיים ניסו החוקרים הסובייטים להטיל דופי בפעולותיהם של העצורים, ולמצוא הוכחות לפשעים חמורים שעשו, אך ללא הצלחה. משפחות החטופים לא ידעו שום דבר על מצב יקיריהן, ובמשך חודשים רבים דאגו להם.

ב-8 במאי 1952 נפתח משפט חשאי בו הועמדו לדין 15 אנשי הרוח היהודיים הנותרים. המשפט, שנערך בדלתיים סגורות ובפני שלושה שופטים צבאיים, הסתיים תוך ימים ספורים כאשר הנאשמים הורשעו בבגידה במולדת, וגזר דינם היה מיתה.

ב-12 באוגוסט 1952 הוצאו להורג השלושה עשר, שלימים יכונו "הרוגי המלכות של ברית המועצות". ביניהם היו סופרים, משוררים, מזוקיאים, שחקנים, היסטוריון ורופא. שלושה-עשר ההרוגים היו אחד עשר גברים ושתי נשים: דוד ברגלסון, דוד הופשטיין, איליה וטנברג ואשתו צ'ייקה, בנימין זוסקין, יוסף יוזפוביץ' שלמה לוזובסקי, פרץ מרקיש, איציק פפר, לייב קויטקו, בוריס שימליוביץ', לאון תלמי ואמיליה תאומים. על פי ערך ויקיפדיה, שני הנאשמים האחרים היו שלמה ברגמן, אשר נכנס לתרדמת במהלך משפטו והלך לעולמו בכלא בינואר 1953, והניצולה היחידה מן הלילה ההוא, לינה שטרן, נשלחה לגלות רחוקה.

ליל המשוררים גדע את ההנהגה היהודית בבריה"מ, אך מעבר לכך: הוא פגע פגיעה אנושה בשרידי התרבות היהודית שעוד נשארו בבריה"מ.
פחות משנה לאחר מכן מת יוסף סטלין, אך מעשי הרדיפה שלו אחרי העם היהודי, שהגיעו לשיאם בליל המשוררים, נשארו כאובים ומבעבעים עד היום.